מה שקרה למולי - חלק א'
שלווה נקשה על הדלת בקוצר רוח. "צא כבר!" היא צעקה אל מולי, שהתעכב כבר הרבה יותר מדי זמן מול המראה לדעתה. "לאימא שלך לא אכפת מאיך השיער שלך נראה, ואתה יודע שאין בחתונה הזו אף אחד אחר ששווה את היחס שלך." מולי המשיך לשתוק, ושלווה דחפה את הדלת בחוזקה כך שהמנעול הרופף נשבר והיא נכנסה פנימה. החדר היה הפוך לחלוטין. ערימות של בגדים על הרצפה, מגירות פתוחות, החלון מנותץ והעיקר- באחת מפינות החדר היה פעור חור ענק ברצפה. שלווה נאנחה ויצאה מהחדר. "לא שוב," היא חשבה. מולי התעורר בחדר חשוך, כשידיו ורגליו כפותות ופיו חסום בסמרטוט מלוכלך. הם שכחו לקשור לו את העיניים. אפילו מנורה שמפיצה אור צהוב קלוש הייתה תלויה מהקיר. הדלת נפתחה. איש ענק בחליפה נכנס פנימה ושיחרר את פיו היבש של מולי. "אנחנו מחזיקים בשלווה הפעם," הודיע האיש בקול רועם. מולי גלגל את עיניו. "בחייך, שון. שון, נכון? אני תמיד מתבלבל בינך לבין התאום שלך. בכל אופן, לא התכוונתי להמשיך בחקר החייזרים. זה פשוט היה חזק ממני, הייתי משועמם." שון התיישב על כיסא מתכת שגרר מקצה החדר. ...