קריאות
הייתה בי התפרקות. פיעמה בי תשוקה להתמוטטות בניינים, לחורבן מאובק בשמי סתיו אפורים. להעמיק את התייבשות העצמות. להתפוררות. בקיץ של שנת תשעים ושבע קנינו שולחן. היה זה שולחן עץ יציב וכהה, שולחן של שישה מקומות: לאבא, אמא, שלושה ילדים ומישהו שתמיד חסר. שני הסבלים המיוזעים הכניסו פנימה את אריזת הקרטון, קרעוה לגזרים וחיברו את הרגליים הרבועות אל משטח העץ החלק. הייתה בי שתיקה. הנחתי לסבלים לעזוב מבלי להודות להם, בני הבכור נתן בידם את הכסף והוביל את שני אחיו הצעירים אל חדר השינה המשותף להם. כששב בעלי מן המשרד הביט בי בשתיקת תוכחה. שתקתי באדישות. לא חשתי את מה שהייתי אמורה לחוש, את זרם האשמה שציפה ממני בעלי להרגיש. קמתי מן הספה הצרה אל המטבח. בעלי יהודה הניח בחדר העבודה הקטן את תיקו הישן ופנה אל חדר הילדים. פסיעותיו הכבדות במסדרון החשוך הכו בליבי כמו תופי קרקס. נפעמתי מן הבהלה שחשתי. לא הייתה זו בהלה של אשמה, כי אם בהלה של התרגשות. תיכף תתחולל כאן מהומה שאינה כוללת אותי. משחק של אב ובניו, שאני לא הוזמנתי אליו. כשבועיים לאחר מכן נסענו לחופשה. בעלי יהודה סידר לנו שני חדרים בקיבוץ על יד הכי...