העיתון
היה זה ערב רגיל. מזג האוויר היה נעים, המוכר בחנות הסדקית נעל את הדלת הקדמית בשעה שבע וחצי בדיוק, הכלב בחצר הסמוכה לספסל עליו ישב הזקן נבח כהרגלו. עוברי אורח מעטים חלפו על פניו בשעה האחרונה, ובחלון הפתוח בבניין שמעבר לרחוב עמדה האישה ועישנה סיגריה. הזקן, לבוש חליפה ישנה ודהויה וחבוש כובע קסקט, נד בראשו אל בעל החנות שיצא מהדלת האחורית. בדרך כלל היה הזקן מחכה דקות אחדות לאחר שהלך כדי לעזוב בעצמו, אך באותו ערב הוא נשאר לשבת כפוף מעט על ספסל העץ. הכלב הפסיק לנבוח והרחוב נראה ריק מאוד לפתע. הזקן הרים עיתון ישן שנח על הספסל לצדו. הוא היה צהוב ומתפורר והתאריך על עמוד השער הראה שחלפו ימים רבים מאז שראה אור. הוא לא היה מונח כאן אתמול, והזקן תהה מי השאיר אותו על הספסל שלו. הוא רפרף בו מעט, אך לא מצא ולו כתבה אחת, משפט אחד, שיעניינו אותו. כל המילים נראו תפלות מאוד ויבשות מאוד. ולו הרי נמאס מדברים תפלים ויבשים. חתול רחוב שעבר לידו משך את תשומת ליבו. הוא טיפס על הספסל והזקן ליטף אותו. הוא לחש: "קר לך? אתה רעב?" החתול לא ענה ולכן הזקן המשיך ללטף. אבל היצור החמים קפץ מהר מאוד מהספסל והמשיך ...