שרוכים

מי שהיה רץ לאט יותר ממני בשיעורי חינוך גופני, היה זוכה לראות את הצמה ההדוקה, הממושמעת שלי מתנופפת מצד אל צד ונפרעת קלות. אפילו שרוכי הבד החזקים שאמא הייתה קושרת לי בעצמה לא היו עומדים בכוח הטלטול העז שהסבו רגליי הארוכות על מסלול הריצה, והקשירה החזקה הייתה נפרמת. 

כשנגמר השיעור והתלונות כבר פסקו מלהתרונן, היינו רצים אל חדר הכיתה. ריצה של שלושים וחמישה תלמידים עייפים שמתאווים אל צילה של תקרה.

בקיץ החם והלח של תל אביב הייתה הכיתה שלנו מתחממת יתר על המידה. אפילו המאוורר התעשייתי הגדול שאבא של דנה, בת כיתתי, תרם לבית הספר לא הצליח להפיג מעט את החום, ועוד יותר סבלנו כשחזרנו אל חדר הכיתה אחרי הריצה שרצנו שלוש פעמים, על מנת להשיג את הציון הטוב ביותר.

המורה שלנו לחשבון הזיע על כיסאו כשפתרנו תרגילים שחרט על הלוח בגיר מתפורר, וכשנאלץ לקום ולכתוב תרגילים חדשים היה מוחה את הזיעה במטפחת מלוכלכת. לעיתים היה מוליך עיניו באיטיות עייפה על בני הכיתה, מחפש ניצוץ עירנות שיוכל לרתום אל השתתפות פעילה מול לוח הגיר. זוגות-זוגות התחמקו התלמידים ממבטו, משתדלים להתחבא מאחורי גבם של חבריהם לטור. 

על הכיסא מאחוריי ישב שלום, בן השכנים שלנו. שיעור חשבון היה השיעור האחרון במערכת, ואני כבר כססתי את העיפרון בציפייה לשוב הביתה. שלום צחק על העיפרון האכול שלי, ואני לא שעיתי אל תחינות תשומת הלב שלו. הוא משך בשיערי ותפס באצבעותיו את השרוך הלבן שקשר את שאריות צמתי.

הסתובבתי אליו בפנים נזעמות. הייתי גבוהה ומאיימת, כל הבנות וגם חלק מהבנים בכיתה לא העזו לריב איתי, אבל שלום היה רואה אותי גם אחרי בית הספר, ולא חשש מפניי. הוא הכיר את התנהגותי המפוחדת בשכונה, וידע שחזותי המאיימת בכיתה היא רק משחק. 

הוא גיחך אל הפנים הכעוסות שלי, אבל לא חדל לשחק עם השרוך באצבעותיו.

"תביא לי אותו," לחשתי מעבר לכתפי, "או שיהיה לך עסק איתי."

שלום שתק ונופף בשרוך במופגן.

החלטתי לתת לו מספר שניות כדי להתחרט ובינתיים פתרתי תרגיל נוסף. שברים היו בשבילי כמו פיסטוקים- פוצחים אחד במהירות ועוברים הלאה, אל התרגיל הבא. רציתי לסיים את כל התרגילים לפני הצלצול כדי שלא אצטרך לפתור אותם בבית, אבל שלום סובב את השרוך באוויר וקלע אותו אל סל הניירות שעמד באחת מפינות הכיתה.

הצבעתי בנחישות. 

המורה לחשבון, איש מבוגר וחביב שביקש ממנו לקרוא לו המורה ויצמן, סימן לי להתקרב. קמתי במהירות והתקרבתי אל שולחנו. הצמה התפרקה סופית ושיערי השחור, העבה, התפזר על כתפיי. 

"שלום לקח לי את השרוך!" אמרתי בקול. 

"שלום..." אמר המורה ויצמן באנחה בעודו מסתובב להביט בפניו המיתממות של בן השכנים המרגיז.

"תחזיר לה את השרוך." ציווה המורה בקול חלש שבקע, כך נדמה, מפיו של גוסס שרוצה לומר מילים אחרונות.

שלום עשה עצמו מחפש את השרוך על השולחן ועל הרצפה, ומשלא מצא, פרש ידיו לצדדים ומשך בכתפיו.

"השרוך בסל!" עמדתי על שלי.

"ובכן, זוהרה, את לא מצפה שאבקש ממנו לחטט באשפה?" שאל-קבע המורה.

שאריות ארוחת הצהריים כבר החלו להעלות ניחוח מצחין. אף תלמיד לא טרח לסיים את האוכל שנארז במפיות. כמה סופי כריכים ממולאים בנקניק, טונה או גבינה צהובה שכבו מבויישים על-יד ליבות תפוחים ועטיפה אחת בודדה של חטיף שוקולד.

קפצתי את פי במיאוס. מאיימת ככל שהייתי, חיטוט באשפה היה מעשה שלא ייעשה. 

הרמתי את אפי בסלידה, מהאשפה אבל גם מהתלמיד, והתיישבתי בחזרה אל שולחני. תחבתי את שיערותי מאחורי האוזניים והשתדלתי להתמקד בתרגילים שלפניי.

כשהגעתי הביתה מצאתי את אמא משפשפת את המרצפות על ברכיה. תמהתי על שלוליות המים וריח הסבון באמצע צהרי יום רביעי, ואמא מיהרה להסביר שהדודה רבקה מגיעה לביקור. הדודה רבקה הייתה דודתו של אבא, אישה מבוגרת ועצמאית שנהגה לנזוף בכולם ללא יוצא מן הכלל, על כל מה שהזדמן לה. 

"איפה אפרים?" שאלתי את אמא. אפרים אחי הבכור נהג להתחמק מן השעות האחרונות בבית הספר התיכון שלו באותה שנה, ותמהתי מדוע הוא לא עוזר לאמא למרק את הבית או להכין עוגיות. כולנו סבלנו מן הדודה וכשהייתה מגיעה היינו מתאחדים אל מולה להציג חזות של בית מושלם.

"בשביל מה את שואלת אותי שאלות מטומטמות?" שאלה אמא בקוצר רוח.

החמצתי פנים והנחתי את התיק על הכורסא. נפניתי אל הדלת כשאמא צעקה אליי להחזיר את התיק למקום. בשום אופן לא רציתי להישמע לה, אבל ברירה אחרת לא הייתה לי. הנחתי את התיק בחדרי ורצתי החוצה.

הנחתי כי אחי אפרים משחק במגרש, אבל לא מצאתי אותו. היו שם נערים אחרים מהשכונה, שלום ביניהם. הפניתי אליהם את גבי ורצתי לכיוון הכביש. הם היו גדולים ממני בשנתיים או שלוש ותמיד היו מציקים לי.

"היי, זוהרה!" שמעתי אחד מהם צועק. "לא יפה לברוח, רצינו לשאול משהו."

התעלמתי מקריאותיו, אבל ידעתי שיבוא לחפש אותי. זה לא היה משנה מי מהם רץ אחרי, תמיד הם היו מקניטים אותי על הגובה שלי, על רזוני, על מראה השרוך הכללי.

המשכתי לרוץ, ורצתי מהר. אבל ידעתי שבקרוב ישיג אותי המנוול המשועמם. החלטתי להתחבא.

לא רציתי לחזור הביתה מפחד הדודה רבקה, את אפרים לא מצאתי, ותלמידי החטיבה היו במגרש ובין הבניינים. בלית ברירה השתחלתי בין הפח הירוק הגדול ובין קיר המחסן של הבניין שלנו. קיפלתי את רגליי תחתי ונדחקתי אך בקושי.

אני חושבת שהיה זה צחי שרדף אחריי. שמעתי את קולו בבירור, אבל מבחינתי לכל הבנים היה אותו הקול. ידעתי כי הוא עומד ממש מעבר לפינה, מנסה להבין לאן ברחתי.

לפתע חשתי ביד על כתפי. הפניתי את ראשי בבהלה וראיתי את שלום, אוחז שקית נייר קטנה מלאה בפיסטוקים, צוחק עליי בלגלוג. דחפתי אותו הלאה ממני, אבל הוא סימן לי על שפתיו שאשתוק. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני.

"ששש, תכף הוא ילך." הוא לחש לי. 

לא רציתי להתחבא איתו, לא רציתי את עזרתו. נמאס לי להיות מפוחדת. אבל ברירה לא הייתה לי, לא יכולתי לרוץ הביתה ולא רציתי להתמודד מול ענקי כיתה ח'.

"יש לי רעיון." אמר שלום. "בואי." הוא התרומם והושיט אליי את ידו.

התחבטתי ביני לבין עצמי, אבל לאחר כמה שניות התרוממתי. לא החזקתי את ידו, אבל יצאנו שנינו מן המחבוא ועמדנו על המדרכה.

"היי, אל תתעסקו איתה!" צעק שלום אל שלושת הבנים הגדולים שעמדו שם. הם לא היו בני גילו, אבל נהגו לשחק יחד בכל אחר צהריים. קיוויתי שיש לו השפעה כלשהי עליהם.

"מה אתה מציל ילדות," צחק אריק אל שלום.

צחי ויונתן צחקו אחריו, אבל שלום משך בכתפיו.

"קופץ לפח אשפה להציל שרוכית פחדנית," המשיך אריק לצחוק. "בואו נלך, הם לא שווים את הזמן שלנו."

שמחתי שהלכו. שלום נפנה אליי אבל אני המשכתי ללכת לכיוון הכביש. הייתי צריכה להציל את מעט הכבוד שנותר לי.