מילים ורעיונות

חלל הסלון התמלא בצלילי הפסנתר הענוגים, הקלים. נעמה הניעה את אצבעותיה על הקלידים וליוותה אותן בקולה המשוחרר, הרם. ארבעת ילדיה היו בבית הספר, בעלה בעבודה, וכבכל בוקר יום רביעי היא בילתה לבדה בבית, מתענגת על השקט, על ההפוגה מהחיים המהירים והמלאים שבנתה בעשר אצבעות. בשעה תשע וחצי, בדיוק של שעון שוויצרי, צלצל הטלפון. נעמה ענתה בקול הבוקר השמח שלה, חסר העכבות. "היי, יעל," היא אמרה, וקמה ממושב הפסנתר אל המטבח. "מה נשמע?" הזמינה אחותה הגדולה יעל את נעמה להפליג בסיפוריה. "כרגיל," ענתה נעמה, וכרגיל שוחחה עם יעל במשך דקות ארוכות. "את יודעת שלהודיה כבר מזמן נמאס מהצפון," אמרה יעל כשסיימה נעמה את שטף דיבורה. הודיה הייתה בתה הגדולה של יעל, שגרה ביישוב צפוני כבר שלוש שנים. "הם רצו לעבור דירה כבר חצי שנה," המשיכה יעל. "להיות קרובים יותר למשפחה. אז הם סוף סוף עושים את זה." נעמה פערה עיניים נדהמות. "ככה פתאום?" "למה פתאום? כבר חצי שנה שרק על זה היא מדברת." "כן, אבל בכל זאת..." הרהרה נעמה. "כ...

בחצר של סבא וסבתא שלי, במושב, תמיד היה עץ לימונים. כשהיינו ילדים היינו נוסעים אליהם בכל קיץ, מבלים שבועות חמים ארוכים בין הבתים, כמעט רצים אל השדות וברגע האחרון נסים אל הבית לקול קריאות המבוגרים המזהירים אותנו מפני הנחשים. לא חשבתי על עץ הלימונים כבר הרבה שנים, מאז שהפסקנו להגיע למושב בקיץ, אבל בשבוע שעבר עמדתי במטבח שלנו וחתכתי סלט ירקות לארוחת הצהריים. המזגן שבק חיים ולכן היה חם מאוד. חתכתי את הלימון לשניים וסחטתי את אחד החצאים מעל לקערה הגדולה ופתאום חשבתי על עץ הלימונים ועל סבא וסבתא והמושב. כרמל חזר באותו רגע מהעבודה ועזר לי לסדר את הכלים ואת האוכל על השולחן. "מה יש, מאיה, את שקטה," הוא אמר אחרי שהתיישבנו לאכול. "נזכרתי במושב," עניתי קצרות. הסלט היה טעים מאוד, עם טעם לימוני, בדיוק כמו שאני אוהבת. "במושב?" תמה כרמל. הוא ידע כמובן איפה סבא וסבתא שלי גרים, אבל זה אף-פעם לא היה עניין גדול. בתור ילדה ביליתי שם חלק ניכר מזמני, אבל כשהתבגרתי הפסקנו להגיע באופן קבוע ועכשיו אני כבר בקושי מבקרת. הפעם האחרונה בה הגעתי אל הבית של סבא וסבתא הייתה ל...

דברים יפים נראים לי אמיתיים יותר. כאילו מה שכולו סלסולים וחן חייב להיות טוב, ועל-כן קיים יותר מהסביבה בה הוא שוכן. כך קרה שבבוקר סגרירי ברחוב יפו קניתי תמונה קטנה נחמדה במסגרת עץ מגולפת. העץ היה בהיר וחלק, העיטורים היו מסולסלים ונראו כמו פרחים זעירים עם יותר מדי עלי כותרת. בתמונה היו ילדה וילד, שניהם חובשים כובעי קש. לילדה הייתה שמלת משבצות, אבל לא יכולתי לדעת מה צבעה מפני שהתמונה כולה הייתה בצבעי שחור ולבן. היער מאחורי הילדים הזכיר לי את הבית, ושניהם נראו רעננים כל-כך, והמסגרת הייתה יפה כל-כך, ולכן קניתי את התמונה. האדם שמכר לי את התמונה הזו, מוכר ותיק ברחוב יפו, אני חושב ששמו ישראל או מיכאל או גבריאל, צחק כשליטפתי את פניהם של הילדים. הוא אמר לי: "אברם, אתה היחיד בעולם שנקשר לילדים זרים כאילו היו האחיינים הקטנים שלך." אחר-כך חזרתי אל הדירה שלנו והכנתי לי כוס תה וחיפשתי בעיתון שמות מוכרים. בערך בחמש אחר-הצהריים חזרה רבקה אשתי מהאוניברסיטה. היא לימדה שם כל מה שידעה על ספרים והאנשים שכותבים אותם. את התמונה החדשה היא הניחה על השידה בחדר המגורים. ביקשתי אותה שתבוא עמי ...