מלכה, או: וידוי לצלילי ניצחון
חלל הסלון התמלא
בצלילי הפסנתר הענוגים, הקלים. נעמה הניעה את אצבעותיה על הקלידים וליוותה אותן
בקולה המשוחרר, הרם. ארבעת ילדיה היו בבית הספר, בעלה בעבודה, וכבכל בוקר יום
רביעי היא בילתה לבדה בבית, מתענגת על השקט, על ההפוגה מהחיים המהירים והמלאים
שבנתה בעשר אצבעות.
בשעה תשע וחצי, בדיוק
של שעון שוויצרי, צלצל הטלפון. נעמה ענתה בקול הבוקר השמח שלה, חסר העכבות.
"היי,
יעל," היא אמרה, וקמה ממושב הפסנתר אל המטבח.
"מה נשמע?"
הזמינה אחותה הגדולה יעל את נעמה להפליג בסיפוריה.
"כרגיל,"
ענתה נעמה, וכרגיל שוחחה עם יעל במשך דקות ארוכות.
"את יודעת
שלהודיה כבר מזמן נמאס מהצפון," אמרה יעל כשסיימה נעמה את שטף דיבורה. הודיה
הייתה בתה הגדולה של יעל, שגרה ביישוב צפוני כבר שלוש שנים. "הם רצו לעבור
דירה כבר חצי שנה," המשיכה יעל. "להיות קרובים יותר למשפחה. אז הם סוף
סוף עושים את זה."
נעמה פערה עיניים
נדהמות. "ככה פתאום?"
"למה פתאום? כבר
חצי שנה שרק על זה היא מדברת."
"כן, אבל בכל
זאת..." הרהרה נעמה. "ככה פתאום."
ההרהורים לא עזבו
אותה גם כשכבר נגמרה שיחת הטלפון. היא התיישבה בחזרה אל הפסנתר. כמעט מבלי לשים לב
היא התחילה לנגן את השיר "Somebody to Love", מישהו לאהוב, של
להקת קווין האהובה עליה. הדרמטיות, הפסנתר הנשטף בזרם נגינתו שלו, הניצחונות
הגדולים והקטנים.
אל קולה, המהסס לפתע,
התווספו מחשבות על מעברי דירה. היא גרה בירושלים רוב שנותיה, מאז שהייתה בת שמונה
למעשה, והוריה עברו מתל אביב ההמונית אל ירושלים ההמונית בצורה קצת אחרת.
גם לאחר שהתחתנה היה
ברור לכולם שבירושלים היא נשארת, מפני שבמרכז העיר שכן המשרד בו עבד בעלה. משרד
מבוסס, כזה שאי אפשר לעזוב סתם כך.
עכשיו ישבה נעמה
והרהרה במעברי דירה. לא שהיא לא אוהבת את ירושלים, אבל דבר אחד מהותי היה חסר בה,
לפחות עבור נעמה שהזדקקה לו והתגעגעה אליו מדי יום: הים הכחול, לעיתים רוגע
ולעיתים שוצף, המנקה ומשחרר וסוחף.
כילדה תל אביבית היא
למדה לשחות כבר בגיל צעיר והמעבר לירושלים היה קשה מנשוא. בית ספר חדש, חברות
חדשות, רחובות חדשים. ובלי ים.
נעמה קמה באחת
מכיסאה, לפני שתשקע במחשבות על הוויתורים הגדולים בחייה ותטבע לפני שתוכל להיאחז
בעומדים על החוף. היא הכניסה מספר בגדים אל מכונת הכביסה ויצאה אל המכונית. כעבור
מחצית השעה התיישבה בבית הקפה הקבוע בו נפגשה עם חברותיה, דפנה ורחל, בכל יום
רביעי. הן החליפו ביניהן רשמים על השבוע החולף והאירועים הדורשים התבוננות שחלו
בו, ואז אמרה נעמה בקול כועס משהו: "אחיינית שלי עוברת דירה פתאום."
"נו, יופי
לה," אמרה דפנה.
"מה יופי?"
שאלה נעמה. "לוקחת את שני התינוקות ועוקרת אותם, מסיעה אותם לאורך חצי מדינה
אל מקום שהם לא מכירים."
"נעמה, הם ילדים
קטנים. זה לא יהיה להם קשה כמו שהיה לך בגיל שמונה," אמרה רחל בנחת.
נעמה נשענה לאחור,
מפרשיה קרועים.
"אני אף פעם לא
מצליחה להבין אנשים שבאמצע החיים משנים הכול," היא אמרה בשקט ששמר מקום לכעס
אפשרי.
"טוב, זה בגלל
שאת חושבת שאנשים לא יכולים לקום וללכת ובכל זאת להישאר מאושרים," ענתה לה
דפנה בקול המנתחת הפסיכולוגית.
"את חושבת
שאנשים יכולים לשנות את החיים שלהם פתאום והכול יישאר בסדר?" שאלה נעמה.
"כמובן שדברים
ישתנו וייקח קצת זמן להתרגל, אבל בסופו של דבר הכול בסדר," ענתה דפנה בשלווה.
נעמה נתנה למחשבות
המציפות, המבלבלות, לסחרר אותה במערבולת של ספקות וגלים קטנים, כמעט בלתי מורגשים,
של תקווה מחודשת.
בדרך הביתה ניגן
הרדיו שירים רחוקים. כמה דקות לפני שהגיעה הביתה התחיל להתנגן שיר מוכר מאוד. זה
לא היה השיר האהוב עליה של קווין, אבל במצבים מסוימים המקצב המלחמתי עזר לה לרוקן
מתוכה את כל המחשבות שהצטברו בתוכה.
"we will, we will rock you" היא זמזמה בשקט, ותהתה למה בעצם חשוב
כל כך להישאר בירושלים. מה בעצם רע בתל אביב. לאט לאט התנדף הכעס הפוטנציאלי ופינה
מקום להתרוממות שגורמות הפנטזיות הכי גדולות, לפני שהן פוגשות במחסומים.
בבית, לצד ערימת
הכביסה הגדולה המתקפלת במהירות, האזינה נעמה למוזיקה שהפעילה במחשב. השירים עברו
אחד אחרי השני, כולם שירים שהיא רגילה לשמוע, וכשהתחיל השיר "Bohemian Rhapsody" של קווין, איך לא, אמרה לעצמה נעמה
בדרמטיות של מי שמתעסקת ביצירות ספרותיות באופן יומיומי, שזהו סימן. שמשהו מתרחש.
ואפשר היה להרגיש זאת בקצב הלב הממהר ובמחשבות המתרוצצות ובהתרוממות הרוח.
אבל שניות אחדות לאחר
שהתחיל השיר, בפתיחה המלנכולית-משהו שלו, עם כל הדיבורים האלו על עזיבה ומוות
ואנשים שממשיכים הלאה, שקעה נעמה בתחושות המנמיכות שלה עצמה. במחשבות הנוסטלגיות
שאינן מתרפקות, אלא מאשימות. איך יכולת לוותר ככה על מה שגורם לך התרגשות? איך
יכולת להיכנע למציאות ולחיות חיים שאין בהם ים? ומנגד – איך את מסוגלת לחשוב על
לעקור את המשפחה שלך מהבית שלה, לנתק את הילדים מבית הספר, לבקש מיהודה לגור רחוק כל
כך מהעבודה?
בערב ישבו כולם סביב
לשולחן לארוחת ערב. נעמה הייתה שקטה באופן משונה. כשיונתן אסף את הצלחות ושני
חיפשה ביוטיוב רשימת שירי קריוקי שכולם אוהבים, אמרה נעמה שיש לה משהו להגיד. משהו
להתוודות עליו, אפילו.
ומכיוון שכולם כבר
היו רגילים לדרמטיות שמגיעה מדי פעם, לחייה של מורה לספרות שעוסקת יום יום
בשינויים הגדולים ובתמורות הכואבות, ישבו הילדים בנחת על הספה הארוכה זה לצד זה
ויהודה הביא איתו מהמטבח קנקן מים.
נעמה עמדה מולם,
גבוהה מהיושבים אך חשה נמוכה ומתנצלת.
"אתם יודעים
שאני אוהבת את הים," היא אמרה. "בכל חופש אנחנו נוסעים ואתם יודעים איך
אני מתרגשת לקראתו."
הם הנהנו.
"טוב, קשה לי
שאני גרה בעיר בלי ים. הוא חסר לי. אני מתגעגעת לתל אביב," היא אמרה בנשימה
אחת.
נעמה ציפתה לביטול,
לצחוק שעובר הלאה, אבל הקולות של משפחתה רק חיבקו אותה. שני הציעה לנסוע איתה פעם
בשבוע לתל אביב, עומר אמר שבכלל לא אכפת לו לעבור דירה, יהודה חייך ולא אמר דבר.
נעמה הפעילה במחשב את
השיר "We
Are the Chanpions", אנחנו המנצחים,
והם שרו כולם באחווה שדבר לא מעיב עליה.
בלילה, כשהילדים כבר
ישנו ויהודה ישב עם ספר בסלון, ניגנה נעמה ושרה בשקט את "Don't Stop Me Now", אל תעצרו אותי עכשיו.
והיא לא ידעה מה הפתרון
הגדול שהיא, גיבורת הסיפור שלה, עומדת למצוא, היא לא ידעה אם הוא אפילו ממתין לה, אבל
הלילה, בתחושה מציפה של אושר וסיפוק, היא הרגישה חיה ונרגשת ואהובה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה