חלומות ודברים יפים

דברים יפים נראים לי אמיתיים יותר. כאילו מה שכולו סלסולים וחן חייב להיות טוב, ועל-כן קיים יותר מהסביבה בה הוא שוכן.

כך קרה שבבוקר סגרירי ברחוב יפו קניתי תמונה קטנה נחמדה במסגרת עץ מגולפת. העץ היה בהיר וחלק, העיטורים היו מסולסלים ונראו כמו פרחים זעירים עם יותר מדי עלי כותרת. בתמונה היו ילדה וילד, שניהם חובשים כובעי קש. לילדה הייתה שמלת משבצות, אבל לא יכולתי לדעת מה צבעה מפני שהתמונה כולה הייתה בצבעי שחור ולבן. היער מאחורי הילדים הזכיר לי את הבית, ושניהם נראו רעננים כל-כך, והמסגרת הייתה יפה כל-כך, ולכן קניתי את התמונה.

האדם שמכר לי את התמונה הזו, מוכר ותיק ברחוב יפו, אני חושב ששמו ישראל או מיכאל או גבריאל, צחק כשליטפתי את פניהם של הילדים. הוא אמר לי: "אברם, אתה היחיד בעולם שנקשר לילדים זרים כאילו היו האחיינים הקטנים שלך."

אחר-כך חזרתי אל הדירה שלנו והכנתי לי כוס תה וחיפשתי בעיתון שמות מוכרים.

בערך בחמש אחר-הצהריים חזרה רבקה אשתי מהאוניברסיטה. היא לימדה שם כל מה שידעה על ספרים והאנשים שכותבים אותם. את התמונה החדשה היא הניחה על השידה בחדר המגורים. ביקשתי אותה שתבוא עמי למחרת אל הבנק. היא נפנפה בזרועה בקוצר-רוח ואמרה שתלך לבדה.

בערב ישבנו אל שולחן המטבח ואכלנו ארוחה קלה שהכנתי לפני-כן. רבקה סיימה ראשונה וקמה והלכה אל חדר האמבטיה. בצלחתה נותרו עוד סלט ופשטידה. אכלתי אותם כדי שלא ייזרקו. אחר-כך רחצתי את הכלים.

כשהכלים היו נקיים, סיימה רבקה להתרחץ ושכבה במיטה. אני התרחצתי בעצמי ואז קראתי עוד כתבה אחת בעיתון ונרדמתי על הכורסא הישנה בחדר המגורים.

בלילה חלמתי כי שני הילדים הקטנים לקחו את שתי כפות ידיי והובילו אותי מחדר המגורים אל ההול ומשם החוצה, אל חדר-המדרגות ואל הרחוב. לפתע מצאתי את עצמי יושב על ספסל ביער, מאחורי בית ילדותי. האוויר היה קר ורענן ולידי ישבה אחותי הגדולה, אותה לא ראיתי כבר זמן רב כל-כך, וסיפרה לי על עוגת התפוחים שאמא אופה בבית. היא ביקשה אותי שאלווה אותה לבנק. נטלתי את ידה בידי וחשתי חום גדול שוטף אותי.

כשהתעוררתי, הייתה השעה מוקדמת מאוד. השעון תקתק לאט, ואני הבטתי בו כשזיכרון החלום אט-אט ממלא בי חום נעים.

כשרבקה התעוררה כבר הייתי לבוש וארוחת הבוקר הייתה מונחת על השולחן. לא הספקתי להתיישב וכבר התרוממה אשתי ויצאה מבעד לדלת. היא מיהרה אל הבנק, כך אמרה. אחר-כך הלכתי למכולת כדי לערוך קניות ודיברתי במשך כמה דקות עם ידידי שטיין.

על אחד המדפים, סמוך לארגזי הלחם, ראיתי צלחת גדולה, יפה וצבעונית וקניתי אותה. חשבתי שרבקה תשמח. אבל כשחזרתי הביתה היא כעסה ואמרה שהצלחת מיותרת ובכלל אינה יפה, ופקיד הבנק אמר שצריך לחסוך. הסכמתי עם רבקה והיא נטלה את הצלחת והלכה אל המכולת כדי לדרוש משטיין שיחזיר לה את הכסף.

בערב ביקשתי את רבקה שתשמור לי את התשבץ בעיתון לפני שהיא גוזרת ממנו תמונות. היא רטנה קצת אבל הסכימה.

אחר-כך היא הלכה לישון ואני פתרתי את התשבץ על שולחן המטבח ונרדמתי כשראשי על זרועותיי. הפעם חלמתי כי אני יושב באמצע מערבולת מסחררת של צבעי אדום, ירוק וצהוב וסביבי רוקדים חבריי מכל השנים – אריה שטיין ומאיר כהן ומוריס שפגשתי בקיבוץ. גם בן-השכנים שמברך אותי לשלום בכל פעם שאנחנו נפגשים בחדר-המדרגות. גם בת-דודתי שרה עליה השלום.

אחר-כך ישבו כולם ואכלו מהפשטידה שהכנתי עבורם ושרנו שירים של חג הפסח, שירים שהיינו שרים בבית, וצחקנו בקול רם.

כשהתעוררתי הייתה השעה מאוחרת ורבקה כבר יצאה מן הבית. הייתה תחושה של חופשת סוף-השנה באוויר. סוף-סוף לא היה מחניק לנשום.

אז הכנתי לי כריך עם גבינה צהובה ופרוסות של מלפפון ועגבנייה, והכנסתי אותו לתוך שקית-נייר חומה וירדתי במדרגות הבניין אל הרחוב.

השמש יצאה והטיפות שעל העצים נצצו. שטיין נופף לי מעבר לרחוב והיה ריח מתוק באוויר. הכביש היה ריק, השקט היה נעים כל-כך, כמעט כמו הימים הראשונים אחרי החלמה ארוכה.

על ספסל ליד העץ מתחת לבניין הדירות בו גרנו ישבתי ואכלתי את הכריך שלי. חתול שחור קטן בעל עיניים ירוקות גדולות הסתובב על המדרכה מולי כמה רגעים ואז נמלך בדעתו ועלה על הספסל ושכב לצדי. נתתי לו חתיכה קטנה מהכריך שלי והוא ליקק אותי והלך.

לפתע הבחנתי על המדרכה בפיסת נייר קרועה. היה כתוב עליה שיר קטן ונחמד בעיפרון דהוי. קיפלתי את הנייר והכנסתי אותו אל כיס החולצה שלי ונשענתי לאחור. שטיין צעק שהחיוך שלי רחב מאי-פעם. נופפתי אליו והרגשתי קיים יותר אפילו מהעץ.