שבע
מוקדש לילדה מפנסילבניה עם הבית הרדוף.
היינו בנות שבע והעצים שרו לנו בכל יום.
אמא שלה שלחה אותה לבית הספר עם כריך עבה בשקית נייר חומה, מעיל וכובע. אמא שלי שלחה אותי לבית הספר עם חיבוק ונשיקה ותפוח.
הייתי רצה בין הבתים עד שביל העפר הרחב בו הייתי פוגשת בה ויחד היינו ממשיכות בריצה עד לבית הספר.
העצים מסביבנו – אשוחים ואורנים – נעו לאט לפי קצב הרוח, ועליהם המתנדנדים רעדו עם כל משב קל.
אני רצתי מהר יותר. קצה אפי צרב מהקור ואצבעותיי ליטפו את העלים הרטובים שעפו אליי במנוסה ונתפסו בשיערי.
"היי, לילי!" היא הייתה קוראת אליי מרחוק. "חכי לי קצת!"
השביל התמשך במעלה הגבעה ואחריה הלאה אל תוך העיר.
בין הבתים היה קצת פחות קר, ועדיין קר מאוד. היינו ממהרות לחצות את הפארק – כה תפל לעומת הגבעות מכוסות העצים שזה עתה הגחנו מתוכן – כדי להגיע אל הרחוב הרטוב בו עמד מתנשא בניין בית הספר.
כולם למדו בו, גם ילדי העיר וגם אנחנו, הילדים מהסביבה. היא גרה בבית גדול בודד אחד עם עצי וויסטריה סגולים בחצר, עוזרת במטבח והרבה מעילים על מתלה העץ שבהול. אני גרתי בכפר קטנטן סמוך אליו, עם שני אחים ושלוש אחיות, אבא ואמא, וכלב אחד שחור מתולתל.
את אליסון – אני קראתי לה אלי – הכרתי ביום הראשון ללימודים. האחים הגדולים שלי יצאו אל בית הספר מוקדם יותר, משום שהם כבר הכירו את הדרך הארוכה, ואילו אני נאלצתי לדדות במעלה הגבעה בתקווה שאני צועדת בשביל הנכון. לפתע חשתי בכף ידה על כתפי והיא הציעה לי לרוץ לבית הספר ביחד.
אז רצנו. רצנו בסתיו ובחורף, וכשירד שלג ובית הספר היה סגור, אלי באה לבקר בבית שלי. הייתי בת שש וחצי, כמעט שבע. אלי שאלה אותי איפה המתלה, ומשהשבתי שאין כזה, היא תלתה את מעילה האדום על הכיסא ומשכה אותי בקלילות אל החדרים.
הרעשים מחדר האורחים ומהמטבח לא הפריעו לנו להעמיד פנים שאנחנו הודיות יפות שגרות בארמון. אלי גילתה לי בסוד שהבית שלה עומד בקצה חווה של עצי אשוח. פערתי אליה עיניים משתאות. האשוחים הקיפו אותנו מכל עבר, אבל חווה של ממש!
שבועיים לאחר מכן, כמה ימים לפני החגים, אבא של אלי הביא לנו עץ נהדר. חיבקתי את אלי והבטחתי לה שנהיה החברות הכי טובות לנצח.
בקיץ אלי סיפרה לי שהיא רוצה להיות פיראטית כמו בספרים. אני סיפרתי לה שכשאגדל אני רוצה להיות בובה. לבובות שלי היו שמלות יפות ועיניים גדולות ושיער זהב נהדר.
אחר כך, על הנדנה בחצר, אלי שרה לי שיר נחמד שהיא כתבה בעצמה לפני שהלכה לישון אתמול. חשבתי לעצמי שיש לה קול של מלאך, אבל לא אמרתי לה את זה.
בחורף הבא היינו בנות שבע ורצנו במעלה הגבעה אל בית הספר. העצים שרו לנו בכל יום. אלי קיבלה גיטרה ליום ההולדת ועכשיו הייתה מנגינה של ממש לשירים שהיא כתבה.
היא הייתה קצת יותר גבוהה ממני וכשקנו לה מעיל חדש, ירוק כמו העצים, היא נתנה לי את המעיל האדום הישן שלה. אהבתי אותו כל כך.
אבל כשנגמר החורף אלי עברה דירה. אבא שלה קיבל עבודה חדשה בעיר רחוקה, ולכן הם ארזו את כל הרהיטים היפים והחלומות היפים ונסעו. לא הספקתי לבקש מאחיה הקטן של אלי שיוודא שתכתוב לי מכתבים, וכבר הם נסעו.
בבית היה המון רעש ואף אחד מהרעשים לא היה נהדר כמו השירים של אלי. כשהרעש היה חזק מדי התיישבתי בארון הבגדים וסגרתי את הדלת ובכיתי.
לא ראיתי את אלי אחר כך. הייתי בת שמונה ותשע ועשר, הכלב שלנו מת, קיבלתי עוד בובה ליום ההולדת, הצלחתי יופי בבית הספר, אבל אף ילדה אחרת לא הייתה חברה טובה כמו אלי. הייתי בת אחת עשרה ושתים עשרה ושלוש עשרה, אחי הגדול התגייס לצבא, ליום ההולדת קיבלתי סוודר, בבית הספר נבחרתי לתלמידה מצטיינת, ואלי החלה להיות זיכרון רחוק. הייתי בת ארבע עשרה וחמש עשרה ושש עשרה, וכבר לא זכרתי אף מילה מהשירים של אלי כשאחותי הגדולה התחתנה וליום ההולדת קיבלתי סיר בישול ועזבתי את בית הספר.
כשגדלתי מספיק נסעתי לטייל בהודו. נסעתי לשמוע את המוזיקה בנאשוויל. נסעתי להסתכל על הים ברוד איילנד. נסעתי לאנגליה כדי להסתכל על הכוכבים. אף פעם לא נסעתי הביתה.
כשהייתי בת שלושים אליסון התקשרה אליי. היא שלחה לי קרדיגן יפהפה לכבוד יום ההולדת. היא הייתה נורא עשירה עכשיו, נורא מפורסמת, והיא התגעגעה אליי.
שלחתי לה בדואר ערימה של ציורים שציירתי. היה שם הבית שלה עם עצי הוויסטריה בחצר, היו שם אשוחים ואורנים, היו שם הגבעות.
את הרוח לא הצלחתי לצייר. גם לא את השירים שלה. אבל זה בסדר, שומעים אותם ברדיו כל הזמן, וכשהייתי בניו יורק השלטים המהבהבים הראו גם אותה.
בחורף עליתי על מטוס ונסעתי הביתה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה