מילים ורעיונות

בלילות אני כבר לא שירה. אני לא בת עשרים ואחת ואין לי שום מאפיין של סטודנטית לפסיכולוגיה. כשהשמש שוקעת אני מתחילה להרגיש את עצמי מתקלפת- המחשבות מתמוססות, האמונות מתנדפות, התוכניות מתפרקות אחת אחרי השנייה. יש בזה מעט כאב- משהו בחשיכה הפתאומית ובריקנות שנוצרת משאיר אותי בודדה, אבל הלילה מביא איתו דברים חדשים.
ישבתי אתמול בלילה לשיחה עם חברה. היא הוציאה שתי כוסות תה לוהטות למרפסת. הרחוב היה שקט לבד מכמה צרצרים שזימרו בשיחים מעבר לכביש.
"היה קר היום." היא ציינה בשקט.
הנהנתי. החורף לא התאפק וגירש את הקיץ מוקדם השנה. יעל חיבקה את עצמה בתוך הסוודר ואני הבטתי בשמים.
"את יודעת?" אמרתי אחרי כמה שניות של שתיקה. "עברתי היום ליד שני סטודנטים שהתווכחו בלהט מי צדק - רוס או רייצ'ל."
יעל גיחכה. "אין תשובה לוויכוח הזה. אם כי ברור שרוס טעה."
"חשבתי למה זה כל כך משנה." הוספתי.
"למה?" שאלה יעל.
"אני לא יודעת," השבתי. "מה אכפת לאנשים מי מבין שתי דמויות טלוויזיוניות צודקת באיזה ויכוח. ואז חשבתי למה אכפת לאנשים באיזה צבע החולצה שלהם או כמה חלב הוסיפו לקפה שלהם הבוקר."
"מה זאת אומרת? כל אחד שותה מה שהוא אוהב ולובש מה שעושה לו טוב."
"כן, אבל למה זה כל כך משנה? הרי הכול בסופו של דבר נגמר, ויותר מזה - בעוד שנה באמת שלא יהיה אכפת לך מה לבשת היום."
"עוד שנה לא יהיה לי אכפת, אבל היום אכפת לי."
"למה?"
יעל הסתכלה עליי במבט תוהה. "באמת, שירה. לפעמים אני לא יודעת מה לומר לך."
"למה?" שאלתי שנית.
"יש ימים שאת כל כך... אחרת. זה לא רק הלילה הזה שאת מדברת עליו. זו לא רק השקיעה שמוציאה ממך דברים אחרים, זה שפתאום מגיע שבוע שאת לא איתנו. כאילו המודעות שלך מרחפת... במקום אחר. לא מקום טוב או רע יותר דווקא, פשוט מקום אחר."
"זה לא כל כך פשוט." חייכתי אליה.
"נכון." היא אמרה במבט חמור. "למה את עושה את זה?"
הפניתי מבטי אל הכביש ונתתי לעיניי לנדוד הלאה משם, אל הבניינים החשוכים ואל ההרים השוממים. יעל לגמה בקול מהתה שלה והרימה עלה סורר שנשר מאחד העציצים.
"חשבת פעם מה יהיה איתך בעוד עשר שנים, נניח?" שאלתי.
"בטח, אני חושבת על זה כל הזמן."
"זו התשובה הנדושה שכוללת קריירה, חתונה וילדים?"
"כן, אז מה?"
"אז למה זה כל כך משנה באיזה צבע החולצה שלך? למה, אם כולנו רוצות להיות רעיות ואימהות טובות, למה כל כך אכפת לנו באיזו צבע החולצה הארורה הזו?"
"אין שום קשר בין שני הדברים." יעל נשענה לאחור על כיסא הפלסטיק, אספה אליה את רגליה ורכסה את הסוודר.
"תסבירי."
"אם הצבע הירוק עושה אותי שמחה והצבע האדום נותן לי ביטחון עצמי וחולצה לבנה עם פסים שחורים גורמת לי להרגיש חגיגית- אני אלבש את החולצות האלו כשאצטרך את התחושות שהן מעניקות לי. ואם אני אוהבת את הקפה שלי חם במידה מסוימת, אז כדי שהוא יעודד אותי לפנות בוקר, כשאני קמה לעבודה, אני צריכה שהוא יהיה בדיוק בטמפרטורה הנכונה."
שתקתי. איך אפשר לנצח את הטיעון הזה, את טיעון התחושה הנאמן לעצמו.
הפלאפון של יעל צלצל בתוך הבית. היא לא קמה ממקומה.
"את עונה?" שאלתי, והיא השיבה במבט נזעם. שתינו ידענו בדיוק מי המתקשר.
"למה, למשל, כל כך חשוב לך לעשות לו דווקא ולא לענות? הרי ברור שתתחתנו בסוף."
"הוא זה שרצה לקחת שבועיים הפסקה. שיישב עכשיו בבית ויחשוב מה זה עושה לי." היא סתמה את הויכוח בטיעון התחושה שכרגיל מנצח אותי.
וזה לא שיש לי בעיה עם מה שיעל מרגישה. הבעיה שלי מתחילה בלילה, כשהשמים אינסופיים והרוח נושאת אותי הלאה. פתאום הכול נראה כל כך חסר חשיבות, כל כך זניח לעומת היקום והתוכנית הגדולה של העולם, אפילו הרגשות שלי נראים סתמיים.
"את יודעת מה הבעיה שלך?" קטעה יעל את המונולוג המלנכולי שהחל לדהור מראשי אל ליבי.
הפניתי אליה מבט שואל.
"הבעיה שלך היא שאת לא נותנת לדברים לקרות. את חושבת עליהם יותר מדי."
לא ידעתי מה לומר לה, ויעל ניצלה את ההזדמנות כדי להוכיח אותי על רשלנותי בבניית טענות: "את אומרת שכלום לא משנה. פעם בשלושה חודשים את מתחילה לפקפק בסיבות שלנו לכל דבר. את מוחקת כל דבר שבנית כי אולי זה לא בדיוק מה שצריך להיות, אולי בני האנוש התערבו בתוכנית האלוהית וקלקלו אותה, אבל האמת היא שאת מפריעה לעצמך."
קמתי באחת מהכיסא. הרמתי את תיקי מהרצפה. "לגמרי שכחתי. אמא ביקשה שאגיע היום עד אחת עשרה כדי לעזור לה עם עוגה ליום ההולדת של תמר מחר, ותראי- כבר אחת עשרה ורבע."
"אני לא מצליחה לדמיין את אמא שלך אופה עוגה באחת עשרה בלילה." אמרה יעל בתוכחה.
"זה מה שהיא ביקשה." אמרתי.
"זה תמיד היה התירוץ שלך."
נשמתי עמוק. תוותרי לה, פעם אחת תוותרי לה ולטיעוני הרגשות האנושיים הכל כך מרגיזים האלו.
התיישבתי.
יעל הסירה את הסוודר, קיפלה אותו והניחה על השולחן, ליד כוסות התה.
"שירה, זוכרת את בני עקיבא?"
"בטח, איך אפשר לשכוח."
יעל צחקה בקול. "לא קרה שום דבר מיוחד בבני עקיבא." היא אמרה.
"אז בשביל מה שאלת אותי את השאלה הזו?"
"נהנינו, נכון?"
"בדרך כלל. כשלא היו מריבות והגואש היה מספיק לכולם."
"וגם עם המריבות ובלי גואש, עדיין נהנינו."
נטלתי את הסוודר של יעל מהשולחן ונשענתי לאחור. "יש לי תחושה שאת מנסה לרמוז לי משהו."
"יש לה תחושה! הידד!" קראה יעל בקול מהמרפסת.
"ששש, השכנים ישמעו." רטנתי בקול המפויס שלי.
יעל נשענה לאחור במין אנחת רווחה.
אבל איך אפשר לתת לה לנצח בויכוח, כשעוד לא הסברתי מה אני מרגישה.
"אחרי הכל, העולם הזה הוא רק מילים ורעיונות." אמרתי.
יעל ביקשה שלמען השם אניח לדבר, ואם לא, שלפחות אסביר לה מה אני רוצה.
"כל התחושות והאמונות והמחשבות שלנו, הכל רעיונות של אלוהים שתורגמו למילים בדרך אלינו."
"אז מה?"
"מה זאת אומרת אז מה?"
"אז מה? מה זה משנה מאיפה זה הגיע?"
הבטתי ביעל ממושכות. הטפלון שלה צלצל שוב אבל היא לא זעה.
"איך את מחליטה מה משנה ומה לא משנה?" שאלתי לבסוף.
יעל חייכה ולחשה: "הלב שלי אומר לי."
"אוי, אל תהיי כל כך קלישאתית." רטנתי בשנית.
"כל הקלישאות מתחילות איפשהו. שירה, כשמשהו משנה לי הוא פשוט משנה. כשאכפת לי ממשהו, אכפת לי ממנו."
נאנחתי. "לפעמים אני באמת טיפשה מאוד."
"אף אחד לא אמר את זה, אבל אני שמחה שאת יודעת להגיע למסקנות בלי לחקור אותן קודם."
חייכתי. "אני לא חושבת שאי פעם אפסיק לנתח כל מהלך, אבל אולי אתן למהלכים שלי לקרות בלי קשר למסקנות העצובות שאגיע אליהן." אמרתי.
"יופי." יעל קמה מהכיסא והושיטה אליי יד. "עכשיו תצעקי מהמרפסת שזה הלילה הכי טוב שהיה לך בחיים, אני נכנסת לענות לטלפון שלי." היא לחצה את ידי בחיבה.
יעל סגרה אחריה את דלת הזכוכית ואני נשענתי על המעקה וצעקתי בקול אל הרחוב שזה הלילה הכי טוב שהיה לי בחיים.
ונכון שהיו לילות טובים יותר, ובוודאי עוד יהיו, אבל מה זה משנה, אם לצעוק מהמרפסת גרם לי לצחוק?