מילים ורעיונות

  מוקדש לילדה מפנסילבניה עם הבית הרדוף. היינו בנות שבע והעצים שרו לנו בכל יום. אמא שלה שלחה אותה לבית הספר עם כריך עבה בשקית נייר חומה, מעיל וכובע. אמא שלי שלחה אותי לבית הספר עם חיבוק ונשיקה ותפוח. הייתי רצה בין הבתים עד שביל העפר הרחב בו הייתי פוגשת בה ויחד היינו ממשיכות בריצה עד לבית הספר. העצים מסביבנו – אשוחים ואורנים – נעו לאט לפי קצב הרוח, ועליהם המתנדנדים רעדו עם כל משב קל. אני רצתי מהר יותר. קצה אפי צרב מהקור ואצבעותיי ליטפו את העלים הרטובים שעפו אליי במנוסה ונתפסו בשיערי. "היי, לילי!" היא הייתה קוראת אליי מרחוק. "חכי לי קצת!" השביל התמשך במעלה הגבעה ואחריה הלאה אל תוך העיר.  בין הבתים היה קצת פחות קר, ועדיין קר מאוד. היינו ממהרות לחצות  את הפארק – כה תפל לעומת הגבעות מכוסות העצים שזה עתה הגחנו מתוכן – כדי להגיע אל הרחוב הרטוב בו עמד מתנשא בניין בית הספר. כולם למדו בו, גם ילדי העיר וגם אנחנו, הילדים מהסביבה. היא גרה בבית גדול בודד אחד עם עצי וויסטריה סגולים בחצר, עוזרת במטבח והרבה מעילים על מתלה העץ שבהול. אני גרתי בכפר קטנטן סמוך אליו, עם שני אחים ושלוש אח...

  במעלית תמיד היה ניחוח נעים כלשהו. לא היה אפשר להחליט איזה ריח בדיוק, מפני שכל אחד מהדיירים הריח משהו שונה, אבל האוויר היה מבושם בכל שעות היממה. אלון, שגר בקומה החמישית, אהב לבקש מאורחיו שינסו לזהות את הריח. כשאחיו דקל הגיע לסוף שבוע, הוא אמר שהמעלית מריחה כמו יין, וכשאחותו ערבה ביקרה, היא טענה שמישהו פתח שם חבילת מגבונים. אלון צחק לשניהם ולכל אחד אחר שניסה לזהות את הריח, ואמר שזה בלתי אפשרי. שכולם טועים, מפני שזה לא ריח מסוים. הוא תמיד משתנה. בקומה השלישית גרה גברת מגידיש, שבכל פעם הייתה מריחה דבר כלשהו שלא היה בסל שלה, ובכל פעם אלון היה צוחק לה. פעם היא טענה שלמעלית יש ריח של פטרוזיליה. היא נקשה על דלתו של אלון לאחר שחזרה מהשוק, בידה צרור של כוסברה, ואמרה: "תראה, הייתה שם כוסברה והריח הוא עדיין ריח של פטרוזיליה." אלון צחק, לקח את הכוסברה, ועזר לגברת מגידיש עם הסלים בדרך חזרה אל הקומה השלישית. בקומה הראשונה גרה משפחה עם שלושה ילדים שלא טרחו לחכות למעלית, אלא רצו במדרגות בקול רעש גדול, אבל מדי פעם היו נכנסים למעלית רק כדי לבדוק את הריח ולדווח לאלון מה השתנה. אור...

חדר האורחים של לאה תמיד היה מסודר ונקי, אבל בימי שלישי אחת לשבועיים היא טרחה עליו במיוחד. לאה הייתה טופחת על הכריות התפוחות ממילא, מיישרת את הווילונות, מעבירה סמרטוט נוסף על משענות הכיסאות.  כשהיו הבנים חוזרים מבית הספר בשעה שלוש, היו צוחקים שניהם שלא ידעו כי הבית המבריק יכול להיות מצוחצח עוד יותר. אבל ימי שלישי אחת לשבועיים היו מיוחדים עבור לאה. בכל יום אחר הייתה טורחת על התקנת ארוחות ותיקון בגדים, עריכת קניות והערכת מצב הלימודים של הבנים, ושאר מעשים יומיומיים של בית.  רק בימי שלישי בהם נערכו מפגשי הקריאה עם חברותיה הייתה לאה מבלה מול הראי בחדר בהתקנת תסרוקת ועריכת הבגדים לפניה כדי שתוכל לבחור בתלבושת המתאימה ביותר. באחת עשרה וחצי בבוקר כבר הייתה לאה עומדת במטבח, מוודאת שצלחת העוגיות מונחת על המגש ומציצה מהחלון אל הרחוב בתנועה עצבנית. בעשרה לשתים עשרה ההצצות נעשו תכופות יותר. כבר שלוש שנים נערכים מפגשי הקריאה בחדר האורחים שלה, ועדיין חשה לאה צורך גדול לרצות את חברותיה. גידי בעלה טוען בזעף שהיא לא עצבנית ככה כשהיא פוגשת את רוזה בחנות הבגדים שלה, וגם לא כשליאורה קוראת לה לעזור ...

הרכבת הקלה עזבה את תחנת הר הרצל בשעה שתים עשרה ועשרים. לא היו אנשים רבים בקרונות, כיאה לבוקר בעולם המתכנס אל עצמו. ברחובות היו השלטים שתלתה העירייה בוהקים בצבעיהם העזים. ממרחק היה ניתן לשמוע כרוז הקורא אל האנשים להיכנס הביתה. אפילו הציפורים הריחו את הסכנה והתרחקו מהעיר. בקרון האחרון ישבו ארבעה אנשים: זקנה שנאחזה בתיקה בנחישות, פעיל חברתי צעיר שאחז בידו של המזהיר מפני שחיתות השלטון, איש חרדי שדיבר בטלפון בלהיטות וילדה כבת עשר עם ספר בידה. כשעצרה הרכבת בתחנת יפה נוף ירדה הילדה וחצתה את הכביש לכיוון בית החולים. בקרון זעו האנשים באי נוחות. פקח ממהר עבר ביניהם. "לא, לא אכפת לי מהכרטיס," הוא אמר. "כולכם כאן מסיבות חיוניות?" "הפגנה," אמר הצעיר. "תפילה," אמר האיש וחזר אל שיחת הטלפון. "נגמר לי הלחם," אמרה הזקנה. "למה את צריכה לנסוע ברכבת בשביל לחם?" "אני לא נוסעת לקנות לחם. אני נוסעת לבת שלי. הרי גם אם אני אקנה עכשיו לחם, מתישהו הוא ייגמר. מי יקנה לי לחם כשלא יהיה אפשר לצאת בכלל?" "הממשלה דואגת לאזרחי...