מלכה, או: וידוי לצלילי ניצחון
חלל הסלון התמלא בצלילי הפסנתר הענוגים, הקלים. נעמה הניעה את אצבעותיה על הקלידים וליוותה אותן בקולה המשוחרר, הרם. ארבעת ילדיה היו בבית הספר, בעלה בעבודה, וכבכל בוקר יום רביעי היא בילתה לבדה בבית, מתענגת על השקט, על ההפוגה מהחיים המהירים והמלאים שבנתה בעשר אצבעות. בשעה תשע וחצי, בדיוק של שעון שוויצרי, צלצל הטלפון. נעמה ענתה בקול הבוקר השמח שלה, חסר העכבות. "היי, יעל," היא אמרה, וקמה ממושב הפסנתר אל המטבח. "מה נשמע?" הזמינה אחותה הגדולה יעל את נעמה להפליג בסיפוריה. "כרגיל," ענתה נעמה, וכרגיל שוחחה עם יעל במשך דקות ארוכות. "את יודעת שלהודיה כבר מזמן נמאס מהצפון," אמרה יעל כשסיימה נעמה את שטף דיבורה. הודיה הייתה בתה הגדולה של יעל, שגרה ביישוב צפוני כבר שלוש שנים. "הם רצו לעבור דירה כבר חצי שנה," המשיכה יעל. "להיות קרובים יותר למשפחה. אז הם סוף סוף עושים את זה." נעמה פערה עיניים נדהמות. "ככה פתאום?" "למה פתאום? כבר חצי שנה שרק על זה היא מדברת." "כן, אבל בכל זאת..." הרהרה נעמה. "כ...