אדם
הפעם הראשונה שדיברתי עם אדם הייתה במימונה שערכה מועצת הנוער יומיים אחרי פסח.
"אני מה שנקרא ילד סנדביץ'." הוא אמר בחיוך כשהגיש לי מופלטה נוטפת דבש עטופה במפית.
"תודה." חייכתי, ומיהרתי לעבר החברות שלי שישבו במעגל על המדרכה כמה מטרים משם, מניחה לתהייה מה גרם לו לתרום לי מידע אישי להיעלם במהירות.
כולם הכירו את אדם. הוא היה השמיניסט הכי מתולתל בכל היסטוריית מועצת הנוער. גם הגיטרה שאיכשהו תמיד הייתה על הגב שלו עזרה לשם שלו להשתלב בכל שיחה.
אבל אף אחד לא היה ממש חבר שלו.
כולם אהבו אותו, כמובן. הוא פשוט העדיף להסתובב לבד. היה לו אכפת מדברים, לכן הוא היה חלק מהמועצה, ארגן דברים ואמר שלום לכולם. אבל בדיוק מהסיבה הזו הוא גם היה מבלה בתל אביב ימים שלמים, מארגן ומשתתף בהפגנות, מחתים אנשים על עצומות, משתדל נורא להפחית את השימוש בכוסות חד פעמיות. מתישהו הסתובבה שמועה שהוא מתכנן ללמוד באוניברסיטה רק כדי שיהיה מסוגל לאסור בחוק כל דבר שאינו מתכלה.
זה היה מגניב, אבל אצלנו אף אחד לא עשה דברים כאלה. אחרי התיכון היית מתגייס לצבא ואחר כך היית ממשיך את העסק של אבא או פותח עסק משל עצמך. המוצלחים היו הולכים לאוניברסיטה, והיינו רואים אותם רק כשהיו חוזרים למושב בחגים. שמחנו בשבילם, אבל זה לא היה בשבילנו.
אני לא הייתי בדיוק ילדת מושב. אמא שלי עזבה אחרי הצבא כדי ללמוד מתמטיקה, אבל אחרי שהיא ואבא שלי התגרשו, חזרנו שתינו לכאן. גרנו אצל סבא וסבתא בשנים הראשונות וכשהייתי בת ארבע עשרה עברנו לבית משלנו. כולם זכרו לי את העזיבה של אמא והחזרה המשפילה שלה. גם העובדה שהגעתי רק בכיתה ד' לא ממש עזרה.
אז לא הייתי חלק, אבל לא הייתי בחוץ. היו לי כמה חברות מבית הספר והשתדלתי להשתתף בכל דבר שמועצת הנוער ארגנה, אפילו לטיול בחופש האחרון יצאתי. שלושה ימים בכינרת. כמו כל דבר אחר במושב זה היה נחמד, אבל לא יותר מזה.
אדם היה סיפור אחר. הוא נולד וגדל כאן, כולם אהבו אותו. לסבא שלו הייתה מכולת גדולה וסבתא שלו הייתה גננת. היו לו הרבה בני דודים במושב, והוא עם הכריזמה שלו מצא את דרכו לליבם של כולם.
הוא היה נשגב, ואני הקטנה לא באמת יכולתי להכיר אותו. ממילא לא רציתי.
אחרי המימונה חזרתי הביתה לבד. גרתי בקצה החדש יותר של המושב, ואף אחד מהילדים שגרו שם לא היה מספיק גדול כדי להגיע למימונה. הרגשתי קצת מצוברחת אבל לא באמת, אז הפעלתי בטלפון שלי פלייליסט של שירי מחזות זמר וניסיתי לשכוח ממצבי העגום ומהמבחן באזרחות שהאפיל עליי מהשבוע הבא.
אדם צץ מאחורי אחד הבתים.
"היי טליה," הוא אמר. "מה את עושה פה?"
"הולכת הביתה." עניתי מופתעת. מה הוא עושה פה?
"אה, נכון." הוא הסתכל מסביב. ברור היה לי שהוא היה כאן בעבר ומעולם לא טרח להסתכל סביבו.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי.
"הלכתי אחרייך."
"אחרי?"
"כן, רציתי לשאול אותך משהו."
"אוקי." לא ידעתי לאן הוא חותר, אבל לא היה לי דחוף להגיע הביתה, אז נתתי לו לדבר בקצב שלו.
"אני נוסע מחר בבוקר לאשדוד. מסתבר שכל הנחל שם מלא בלכלוך וצריך לסקור את השטח לפני שפונים לעירייה שתנקה אותו. את רוצה לבוא?"
"לאשדוד? אני?" הרגשתי מבולבלת. מה הקשר אליי?
"כן. אמרו לי שאת יודעת לכתוב יפה מספיק בשביל עיתון."
אז הסכמתי, ולמחרת התעוררתי בשש בבוקר כדי להגיע לאוטובוס בזמן. ישבנו, אדם ואני, באחד המושבים האחוריים. הוא שאל אותי שאלות על בית הספר (למדנו באותה שכבה בבית הספר שבעיר הסמוכה), אני שאלתי שאלות על מוזיקה.
הסתובבנו בפארק לכיש שבאשדוד כמה דקות עד שמצאנו את שני החברים שלו שגרים בעיר ואמרו לו שצריך לטפל בעניין הזה.
אני שלפתי עט ופנקס והתחלתי לכתוב. באיזשהו שלב הם עזבו ואדם ואני נשארנו לבד.
התיישבנו על הדשא מול הנחל. השיחים שהקיפו אותו חסמו אותנו מלראות את הירוק המלוכלך והחתולים הבודדים שנדדו מסביב התנדפו ברגע שהבינו שאין לנו אוכל.
אחרי כמה דקות של שתיקה שאלתי אותו למה היה חשוב לו לציין בפניי שהוא ילד סנדביץ', מה שנקרא.
הוא צחק בקול. אחר כך אמר שהוא אוהב למצוא הקשרים טיפשיים בין דברים טיפשיים עוד יותר.
מופלטה היא אוכל, סנדביץ' הוא אוכל, הוא הבן השני מתוך שלושה. היה לו הגיוני לומר את זה בקול.
"אתה מוזר." קבעתי.
הוא הנהן. "לא אומרים לי את זה הרבה. רק כשמכירים אותי."
"אני לא ממש מכירה אותך, שאר האנשים במושב יודעים מי אתה הרבה יותר טוב ממני."
"כן, לא, זה לא מדויק." הוא אמר והסתכל מסביבו בנחת.
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"טוב, הפסיכולוג שלי אומר שאני נותן לעצמי להיות אני ליד אנשים שאני לא מכיר. זה גורם להם להכיר אותי טוב יותר מהאנשים שגדלתי איתם."
"למה אתה עושה את זה?"
"לא יודע. ככה אני."
הפניתי את מבטי אל העץ הסמוך. אדם קם על רגליו והתנער משאריות הדשא הצהוב שנדבק אליו.
"יאללה, בואי נלך לאכול פלאפל ונחזור הביתה."
לא ידעתי מה אומרים במצב כזה. כלומר, הוא הרגע אמר לי משהו מאוד אישי לגביו והמשיך קדימה לעניין אחר.
אבל הגעתי למסקנה שזה קשור למה שהוא סיפר לי על עצמו, אז הלכנו לאכול פלאפל. אמרתי לו שזה דווקא הגיוני, הקטע הזה עם להיות שלם עם עצמך מול אנשים שאתה לא מכיר. שחוסר הציפייה מאפשר יותר.
הוא הסכים איתי, אבל לא נראה לי שזה מצא חן בעיניו.
בטיול שמועצת הנוער ארגנה שלושה חודשים אחר כך כבר הכרנו טוב יותר. לא היינו חברים הכי טובים או משהו כזה, אבל היינו מדברים כמעט כל יום בבית הספר, ואפילו נסעתי איתו פעם אחת לתל אביב להפגנה נגד גני החיות.
ישבנו על קו המים בים של אילת. הוא ניגן על הגיטרה. אני רשמתי לי בראש דימוי נחמד על אבנים שמתקבצות כשמשהו מאיים עליהן, ואבנים שמתקבצות כי נחמד להן ביחד.
אחר כך הוא סיפר לי שאחיו הקטן עזב את הבית כי המריבות עם ההורים הכריעו אותו.
זה קצת הרגיז אותי. לא הבנתי איך הוא מספר לי דברים כאלה אם אנחנו כבר מכירים, יכול להיות שמבחינתו אני עדיין אדם רחוק? זה מבאס.
"זה כי אין לך ציפיות ממני." אדם ניסה להסביר.
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"זאת אומרת שכל האנשים שמסתכלים עליי רואים את אדם המוצלח והטבעוני שמנגן על גיטרה ויהיה חבר כנסת יום אחד."
"ומה אני רואה?" שאלתי.
"תגידי לי את."
"טוב. אני רואה הרבה תלתלים."
הוא חייך. "בדיוק. את רואה מה שאת רואה, את כל השאר את משאירה לי לספר לך."
"אתה קורא לי טיפשה?"
הוא צחק. "את חושבת שאת טיפשה?"
עניתי שלא.
"גם אני לא, אבל זה בדיוק מה שלא משנה. זה כיף לשבת כאן ולנגן ולחשוב ולדבר בלי לחשוב מה יהיה."
הסכמתי איתו, אז זה בדיוק מה שעשינו.
ריעות, אני חייב לציין שאני קורא כל מה שאת כותבת פה והכל מדהים.
השבמחקאבל הפעם משום מה הייתי מרותק הרבה יותר מהפעמים הקודמות...
תודה!
תודה רבה! שמחתי לשמוע
מחקואוו את פשוט מפעימה כל פעם מחדש. זה שואב ומרתק. באלי להכיר אותם עוד..
השבמחקתודה :)
מחק