על ברכות שלום ברחבי היקום

בסיפור מוזכרים אדם בשם דאגלס ודג בבל. דאגלס אדמס היה הסופר שכתב את ספרי 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה', ודג בבל הוא אחד הכלים שמשמשים טרמפיסטים רבים במסעותיהם בגלקסיה. הוא מאפשר להבין שפות שונות (לפחות בסדרת הספרים). ועכשיו, לסיפור:

הכבישים שלכם מצחיקים אותי. הם נתקלים אחד בשני וחותכים את הדרך. אתה אף פעם לא יכול לדעת לאן אתה נוסע. גם המכוניות שלכם מצחיקות אותי, אבל אני יכולה להבין למה אתם מעדיפים כלי רכב קטנים, הגשרים שלכם לא משאירים הרבה ברירות. רמזורים, מצד שני, זו המצאה נהדרת. דרך ברורה להבין מה עושים אנשים אחרים. שאפו.

כשהגעתי לכאן בפעם הראשונה חשבתי שאתם כל המשוגעים של היקום, שהגיעו לקבל טיפול במקום לא כל כך מוצלח. חשבתי לעצמי שהאווירה כאן מלחיצה מדי. אבל אז הבנתי שאתם בעצם כל המשוגעים שעוד לא קיבלו אבחון. אלו שאף אחד לא משגיח עליהם ויום אחד ירקמו תוכנית להשמיד את העולם. רק שלפי הטלוויזיה שלכם, נראה שלא יהיה לכם איך להתמודד עם זה.

אני זוכרת את האדם הראשון שפגשתי כאן. נחתי ישר לתוך הבית שלו. מצאנו דרך מצוינת לתקשר, למרות שעוד לא דיברתי שום שפה שלכם בזמן ההוא. הוא צרח, צרחתי חזרה. חשבתי שזו ברכת שלום ממש מעניינת. גרם לי להשתחרר.

אז כמובן שמיד הרגשתי בבית. כיביתי את הספינה שלי וארזתי אותה חזרה לתיק. התיישבתי על הספה. היא הייתה הרבה יותר נוחה מכל מה שיש לעולם הבית שלי להציע (כמה שבועות אחר כך  גיליתי שזה בגלל הבדים. אצלנו יש בעיקר מתכת, אבנים ואור. בדים הם נדירים ביותר, הם לא מחזיקים מעמד הרבה זמן אצלנו, בגלל זה לא משחררים אותם לציבור הרחב).

ניסיתי להסביר למיכאל, האדם שאל הבית שלו התפרצתי ללא כל הכנה מוקדמת, שהגעתי לכדור הארץ למטרות מחקר. אחותי הקטנה רצתה טיול גדול לחגיגות יום הולדת עשרים שלה, וכאחות גדולה זו הייתה האחריות שלי לוודא שהיא נוסעת למקומות בטוחים. כמובן, כדור הארץ נחשב די רחוק בעולם הבית שלי, וגם לא כל כך מעניין. אבל היא די מוזרה, אחותי, היא אוהבת מקומות מיסטיים עם טקסים ישנים ואורח חיים ברברי.

מיכאל הפסיק לצרוח, אבל הוא עמד שם עם פה פתוח במשך די הרבה זמן. ניסיתי להבין איך בדיוק ליצור משמעות לשתיקה שלו. באמת ניסיתי להבין מה הוא מנסה להגיד לי. אמרתי לו, בשפה שלי כמובן, שאם הוא יוציא צליל יהיה לי טווח רחב יותר של משמעויות להבין מהן מה הוא רוצה. ואז הוא יצא בריצה מהחדר.

את הימים הבאים ביליתי בבית שלו. חקרתי כל חדר, כל ארון. אכלתי את כל האוכל שהוא החזיק בארונות. קופסאות הטונה שלו היו הדבר היחיד שזיהיתי מהבית. אני חושבת שטונה יש בכל כוכב לכת. אבל שאר הדברים... וואו. לא הבנתי למה הוא מחזיק כל כך הרבה חבילות של שוקולד, זה לא היה לי טעים. הרגשתי כאילו מישהו תוקף את הפה שלי עם מיליוני גבישי סוכר. הבמבה הייתה נחמדה מאוד. מלוחה במידה, נימוחה ברגע הנכון. התענגתי עליה.

אחרי שלושה או ארבעה ימים הבנתי איך לפתוח את הדלת הגדולה. בחיי, יש לכם מנגנונים משוכללים מאוד כאן בכדור הארץ, אני עדיין לא יודעת למה. אצלנו פשוט מזיזים את הדלת הצידה. יצאתי החוצה, ואז הבנתי שהבית שבתוכו חייתי בימים האחרונים הוא רק קצה הקרחון.

אימא שלי תמיד אמרה שאני חכמה ושיש לי קליטה טובה, אולי בגלל זה הצלחתי להבין די מהר את השפה שלכם. לקח לי קצת זמן להתרגל לעובדה שבכל מקום מקבלים אותך בצרחה, וגם היה נדמה לי שאתם לא מאוד ידידותיים, תמיד רצתם הלאה, אבל אחרי כמה ימים שבהם הסתכלתי סביבי והקשבתי בשקט לאנשים שחלפו לידי מבלי לראות אותי (התעטפתי בשמיכה, הבדים שלכם נהדרים), התחלתי לקלוט מילה פה מילה שם, והצלחתי להרכיב משפט או שניים. ככה פניתי לאיש אחר שהיה עטוף בשמיכה וישב ליד אחד הרמזורים הקטנים.

אמרתי לו: "סליחה," (ככה שמעתי את כולכם מתחילים שיחות מהסוג הזה)

הוא אמר לי: "למה העור שלך ורוד?"

לא הייתי מופתעת, שמתי לב שאין לכם אנשים עם צבע עור כמו שלי כאן.

"ככה נולדתי," אמרתי. "אני מכוכב קינדו, כולנו כאלה."

פתאום שמתי לב שאני מבינה מה הוא אומר ואני גם מצליחה להרכיב משפטים משלי ללא כל בעיה. שאלתי אותו איך זה ייתכן.

הוא אמר לי: "אני לא מכדור הארץ הזה. הגעתי לכאן למטרות מחקר לפני כמה עשרות שנים. איזה דאגלס אחד הביא לי דג בבל, ככה אני מבין אותך. הכנסתי לך אחד לאוזן לפני שהתחלת לדבר איתי כי הבנתי שאת לא מכאן. העור הוורוד והקרניים וכל זה."

הנהנתי במרץ. את דג בבל הכרתי כמובן, המצאה גאונית של טרמפיסטים שיוצאים לתור את היקום.

"אז מאיפה אתה במקור?" שאלתי.

"אני נולדתי בגרימיס, אבל ההורים שלי היגרו לשם מהירח." הוא אמר באנחה.

הבנתי אותו. עברו על הירח כמה שנים קשות לפני כמאה שנים, כל מי שיכל לצאת משם יצא, אבל לעולם כבר לא היה לגמרי בסדר.

ישבנו על המדרכה והבטנו בכם חולפים על פנינו. שאלתי אותו לאן כולכם ממהרים. הוא אמר שכדי להשיג אוכל ובית ובגדים וכל שאר הדברים אתם צריכים כסף, ובשביל כסף אתם צריכים לעבוד. שאלתי אותו למה כולם רצים לעבודה, והוא אמר שהוא לא יודע. עוד לא הצליח לפענח את זה.

הוא סיפר לי שעבד כמה שנים במסעדה. לכל האנשים שהגיעו מהירח יש עור בצבע לבן, והקרניים שלהם קטנטנות. הוא הסתיר אותן בשיער שלו וככה אף אחד לא הבחין בהבדל. לפני שנתיים הוא עזב כי הבעלים הפסיק לשלם במזומן. חשבון בנק הוא לא היה יכול לפתוח.

אלו היו כל כך הרבה מושגים חדשים, שהרגשתי שאני חייבת למצוא פינה שקטה לנוח בה. הוא הצביע על פארק גדול ואמר שרחוק מהספסלים הדשא רך יותר.

העברתי ככה כמה ימים. אכלתי מה שהוא הביא לי, הסתתרתי מהאנשים, כי הצרחות שלהם התחילו להלחיץ אותי. בסופו של דבר חזרתי עם הספינה הביתה ובישרתי לאחותי שהיא לא יכולה לבקר בכדור הארץ. היא התאכזבה נורא, כמובן, אבל מצאה כוכב לכת אחר לנסוע אליו.

אני חזרתי לכדור הארץ. עשיתי ניתוח להסרת קרניים בכוכב הבית שלי ויאן, האיש שפגשתי ברמזור, הביא לי משהו שנקרא מייקאפ כדי לכסות את כל העור שלי. זה עבד פלאים. התחלתי ללמוד את השפה של כוכב הלכת שלכם, לטייל בערים הגדולות וביישובים הקטנים, לטעום את כל האוכל. אפילו למדתי לאהוב שוקולד.

הכרתי אנשים חדשים, הם תמיד שמחו לשמוע על כוכב הבית שלי. ויום אחד אפילו התאהבתי. הוא לא הפסיק לצחוק בכל פעם שהזכרתי את המשפחה שלי והבית שלי, ואחרי כמה חודשים הוא אמר לי שהבדיחה הזו כבר לא מצחיקה ואולי ניסע לבית שלי האמיתי כי הגיע הזמן לפגוש את ההורים. אז לקחתי אותו לספינה שלי והוא לא דיבר במשך דקות ארוכות, ואז הוא נכנס לפאניקה וכשהגענו הוא פשוט עמד שם ושתק. וממש ממש אהבתי את ברכת השלום שלו, הוא היה האדם הראשון שלא צרח כדי לגרום לי להרגיש נעים.