אני עדיין לא משוגע

אני לא יכול להרשות לעצמי לאבד את הספר הזה. הכריכה שלו כבר מזמן איננה ואיתה גם העמודים האחרונים, אבל גם כך הוא שווה יותר מכל דבר אחר שיש לי. אני לא יכול להרשות לעצמי לאבד את הקשר האחרון שיש לי לשפיות. לא יכול.

אני יודע מה אנשים חושבים. אני תימהוני שלובש חולצות קצרות גם בחורף, יוצא מהבית עם ארגז קרטון בכל יום וחוזר בלעדיו, לעולם לא נמצא בחוץ בשעות הלילה. אני היחיד משכבת הגיל שלי שעדיין לא התחתן או עזב לעיר גדולה יותר. אני יודע מה הם אומרים: "הבן של ג'ונסון איבד את דעתו לחלוטין אחרי השריפה ההיא. ילד מסכן, מסכן." אני לא חושב שאיבדתי את דעתי עדיין, וגם לא אאבד אותה כל עוד אצליח לשמור על הספר הזה.

אתמול בבוקר יצאתי כרגיל עם הארגז. הפעם היו בו ערימת מסמכים, שני צעיפים מקופלים, ממחטה ושתי כוסות זכוכית גבוהות עטופות בדפים מהעיתון של אתמול. אימא אהבה את הכוסות האלו, אבל היא לא כאן יותר, נכון? קברתי את הקרטון ביער שאחרי מגרש הצריפים. אפילו הילדים של העניים הולכים לבית ספר בימים האלו, וכל השאר עובדים או חולים במיטה, אז אף אחד לא ראה אותי. לא אכפת לי שיראו, אבל בינתיים אף אחד לא רואה, אז הם לא יודעים לאן אני לוקח את הארגז. 

בדרך לבניין העירייה ראיתי על הכביש דף מוכר. הרמתי אותו. זה היה אחד המסמכים מהארגז. הוא כנראה עף בבוקר בלי ששמתי לב. אתמול בלילה קראתי אותו, בין שאר המסמכים הבלתי נגמרים שמצאתי בעליית הגג אחרי שאבא מת. הוא לא נראה לי חשוב אבל לא יכולתי סתם לזרוק אותו. ככה זה היה עם כל המסמכים והדפים שמצאתי. הם נכנסו לארגז יחד עם דברים אחרים ואני הלכתי לקבור אותם בכל יום.

בכל אופן, התחרפנתי כשראיתי אותו שוכב שם, וגם אחר כך, כשהוא כבר היה ביד שלי וחזרתי אחורה ליער. לא יכולתי סתם להשאיר אותו שם, וידעתי שאני יכול לחפור את הארגז החוצה ולתקן את זה, כי אני תמיד מסמן איפה אני קובר אותם, זה חשוב לי. אבל חשבתי שאולי עוד דפים עפו לי פעם ולא שמתי לב, וזה שיגע אותי לגמרי. קברתי את הדף הזה והמחשבות עדיין התרוצצו לי בתוך הגוף כמו נמלים על הזרועות, וניערתי את עצמי והן עדיין לא הלכו, וזה הזכיר לי את השרוולים של אבא אז הפסקתי להתנער אבל המחשבות עדיין הציקו לי.

אני לא יכול להשתגע. אמא השתגעה ראשונה, וכולנו יודעים איך זה נגמר. אני לא יכול להשתגע.

חזרתי הביתה לספר. הדפים האחרונים שלו אבדו אבל אני זוכר מה היה כתוב בהם, זה היה חוקים 203 עד 208.

חוק 203: כשאתה הולך לישון, תוודא שהדלת סגורה עד הסוף ושאין שום חפץ על הרצפה שלא אמור להיות שם.

חוק 204: אם מישהו אומר לך להירגע, עדיף לנשום ולנסות להבין למה הוא אמר את זה. לא כדאי להתווכח.

כן, אני זוכר את כולם בעל פה. אבל אני עדיין צריך את הספר, רק למקרה שאשכח כמה מהם. חוץ מזה, זה הדבר היחיד שנשאר לי מאימא. היא כתבה את זה לפני הרבה שנים ונתנה לי בערב האחרון שלה לפני שירדה מהפסים ועלתה על פסים אחרים מחוץ לעיר. לא משנה.

זה לא משנה.

אז הדף הזה שיגע אותי למרות שתיקנתי את זה שהוא נפל לי, וקראתי בספר שלי קצת ואמרתי לעצמי מול הראי במסדרון שאני לא משוגע, ואז ניסיתי להבין למה לא קברתי את הראי אם כבר סיימתי לרוקן את הקומה של חדרי השינה. וזכרתי שחוק 87 אומר שחשוב לסדר את השיער בכל בוקר ובשביל להסתרק אני צריך ראי כי אני אף פעם לא מצליח לסדר את השיער אם אני לא רואה אותו.

עכשיו בוקר ואני לוקח את הארגז שהכנתי אתמול. הפעם וידאתי שסגרתי אותו טוב טוב. בדרך ליער פגשתי את רייצ'ל והיא איחלה לי בוקר טוב. חייכתי אליה. אני זוכר שאבא תמיד היה אומר שהיא אישה טובה שפועלת הרבה בשביל כל האנשים שגרים כאן. הוא ידע כי הוא היה ראש העיר.

יש רוח די נעימה בחוץ. אני אוהב שקריר. את הקיץ אני לא אוהב, יש הרבה עצים מסביב ושדות קוצים, זה מפחיד אותי. אני חושב שאפשר להבין למה. ונכון שקר לי כי אני לובש רק חולצות קצרות, אבל אני חייב להגן על עצמי ועדיף להיות בטוח שהאש לא תתפוס אותי למרות שזה אומר שקר לי כשחורף. 

לא משנה לי שלא הלכתי אתמול לבניין העירייה לקבל את העזרה ממר תומס. הוא תמיד שומר לי את החבילות אם אני לא מגיע. ובמקרה הכי גרוע אני תמיד יכול ללכת לבית של רייצ'ל לבקש ממנה לחמנייה אחת או שתיים. אולי זה לא מקרה כל כך גרוע. אולי אני אעשה את זה בכל מקרה. לא בשביל לבקש ארוחת ערב, רק בשביל לומר לה שלום ושאבא חשב שהיא אישה טובה וכל העניין הזה. זה יכול להיות נחמד לדבר על אבא במקום שהוא לא בניין העירייה, כי מר תומס כבר זקן והוא אומר כל מה שהוא חושב בלי לעצור ולפעמים זה מכאיב לי שהוא מדבר על אבא ועל השריפה.

אני חושב שזה יהיה רעיון טוב לבקר את רייצ'ל עם עוגה. אימא שלה הייתה מוכרת עוגות מהחלון והיא כבר הרבה שנים לא איתנו, אני בטוח שרייצ'ל מתגעגעת לעוגה טובה. אבל זו יכולה להיות בעיה כי אין לי תנור. אותו לא קברתי כי הייתי בטוח שלעולם לא אצטרך אותו. שברתי אותו לחתיכות וכל חתיכה זרקתי במקום אחר. 

אני יכול להגיע לבית של רייצ'ל עם המצרכים והיא תאפה, ככה גם יוכל להיות הריח הטוב בבית שלה. אבל אני לא רוצה להטריח אותה. אני יכול לשאול אותה מה היא מעדיפה, לאפות בבית או שאקנה עוגה בחנות, אבל הרבה זמן לא דיברתי עם אף אחד. אני לא בטוח איך הקול שלי נשמע כי גם כשאני מדבר עם עצמי מול הראי כדי לא להשתגע, זה תמיד מילים בלב, אף פעם לא בקול. רק משוגעים מדברים לעצמם בקול.

אני נורא רוצה להגיע היום לרייצ'ל עם עוגה ולדבר איתה על אבא שלי או אימא שלה. כל האנשים מהדור הישן. היא הכירה אותם ממש טוב. 

לפעמים אני מתגעגע לימים האלה שכולם עוד היו כאן והיו לי חברים בבית הספר. היו לי שני חברים, אבל שניהם כבר לא כאן. ג'ק הפסיק להיות חבר שלי כשנהיינו בני אחת עשרה והוא התחיל להסתובב עם ילדים אחרים, ומר הול הפסיק לעבוד ונפטר אחרי כמה שנים. רייצ'ל בטח זוכרת את מר הול.

כן, אני חושב שאלך אל רייצ'ל היום אחר הצהריים. אני יכול לקנות עוגה וגם להביא מצרכים, ככה היא תוכל לבחור. היה נחמד שהיא אמרה לי בוקר טוב היום. זה היה מאוד נחמד מצידה. אני חושב שהיא אישה טובה כי היא אף פעם לא שוכחת לחייך אליי, ואיכשהו היום היא גם ידעה לומר לי בוקר טוב.