אתם יכולים לקרוא לו חרדה
הבוקר החלטתי לצאת לעיר. אני חייבת לסיים את המשימה הזו היום, להיפטר ממנה. את חייבת לעשות את זה היום. ככה אני שומעת בראש שלי.
אני מסדרת את השיער הפזור, שיסתיר את האוזניים שלי וכמה שיותר מהעיניים. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שאספתי אותו. אני עוברת במהירות את הדלת, משתדלת לא להביט במראה שמשמאל. נשימה עמוקה, ואני בחוץ.
את הפסיעות הראשונות על השביל אני עושה עם מבט בתוך התיק שלי. תבדקי שלא שכחת כלום. ארנק, מטען, אוזניות, בקבוק מים, חבילת טישו, מפתח לבית. הכול במקום. הכול קיים. אל תפריע לי עכשיו, אני מנסה לצאת דרך שער החצר.
הרחוב ריק. השעה עשר בבוקר ואנשים כבר מזמן בעבודה. המעטים שמבליחים מדי פעם בין הבתים ומאחורי הגדרות הם אנשים שאני רואה כבר שנים. אני לא יודעת איך קוראים להם, אבל הם השכנים שלי מאז שעברנו לגור כאן. אל תיצרי איתם קשר עין, את לא רוצה שיתחילו לדבר איתך. את ממהרת. כן, אני ממהרת. אני חייבת להגיע לתחנת האוטובוס. אני לא יכולה שיבקשו ממני עזרה במשהו ואסחף עם זה ולעולם לא אסיים את המשימה שלי היום.
האוטובוס שלך אמור להגיע בעוד שבע דקות. את יכולה לשבת על הספסל לחכות לו. בעצם לא, אל תשבי. מה יקרה אם הוא יקדים ולא יראה אותך? תעמדי.
אני עומדת. כמה מכוניות חולפות על פניי במהירות. מישהו עובר עם הכלב שלו שמרחרח אותי וממשיך הלאה במהירות. תודה לאל שאת לא מפחדת מכלבים. אני מסדרת את האוזנייה הימנית שלי. אני חייבת להקשיב היטב, לא לאבד אף מילה.
האוטובוס מגיע ואני עולה עליו בקלילות מעושה. אולי אם אדמיין שקל לי לנסוע, המשימה עצמה תעבור בקלות. את לא עובדת על אף אחד, נשמה. אני מרחם עלייך. אני מתפלל שתצלחי את המשימה שלך, אבל את באמת זקוקה לתפילות.
אני מורידה את האוזנייה הימנית. מישהו עולה בתחנה שאחר כך ומבקש לשבת לידי. אני מהנהנת, כמובן. מזל שהורדתי את האוזנייה.
הנסיעה עוברת לאט. אני מניחה שאני פשוט במתח ולכן נושמת עמוק. את שוב עובדת על עצמך. את מנסה לעבוד גם עליי, אבל זה לא יצליח לך. בדיוק כמו שלא תצליחי למלא את המשימה שלך.
אני מתחילה לתהות למה כל כך חשוב לי למלא את המשימה הזו. למה דווקא היום, ובכלל. הרבה יותר קל יהיה פשוט לשכוח ממנה. אבל אני יודעת שאני רוצה לעשות את זה. אחת ולתמיד אני רוצה להצליח. הלוואי שזה היה קל יותר.
האוטובוס מלא כמעט לגמרי. בתחנה הבאה יעלו הרבה אנשים, זו התחנה המרכזית. בהצלחה לך עם הצפיפות...
אני חושבת שארד בתחנה הבאה ואלך ברגל. אני לא ממהרת, ולא יזיק לי לשאוף קצת אויר צח.
כולי תקווה שתצליחי לרדת מהאוטובוס בזמן. תראי, הדלת כבר חסומה לגמרי מרוב אנשים. אולי עדיף שתתכווצי במקום שלך ותחכי להזדמנות אחרת.
אני קמה בבת אחת מהמקום שלי, מתנצלת. האישה שישבה מולי מצקצקת בלשונה, שתי תלמידות בית ספר מביטות בי ומצחקקות. אני מפנה את ראשי הצידה וממשיכה להידחף בדרכי אל הדלתות.
"זה בסדר, גם אני יורד בתחנה הבאה." אומר החייל שעומד ביני ובין הדלת.
טיפשה. זו התחנה המרכזית, הם כולם מתכוונים לרדת שם. בשביל מה את נדחפת?
האוטובוס נעצר. אני מעיפה מבט חטוף בתיק: ארנק, מטען, האוזניות באוזניים. אני יורדת במהירות וממשיכה הלאה באותו הקצב.
לא בדקת אם שאר החפצים במקום. את מתרשלת. אני יכול פחות ופחות לסמוך עלייך. מה יהיה איתך, תגידי? את זקוקה לנס כדי לשרוד את היום הזה.
בשביל מה באתי לכאן בכלל?
בשביל מה באת לכאן בכלל? את הרי יודעת שעוד לפני שתצליחי לעשות משהו כבר תיסוגי מהר הביתה. אז בשביל מה את מנסה? לדכא את עצמך עוד יותר? את לא מסתפקת במה שיש לך? רוצה עוד? הנה, דחפת את האישה הזו. ממש יצור מוצלח.
אני יכולה לראות אותו מגלגל עליי עיניים. אני בולעת את הדמעות שלי וממשיכה ללכת. אני לא יודעת אם אני רוצה לחזור הביתה או להמשיך ללכת. אני מחליטה לעצור כדי לקנות אייס קפס. אייס קפה תמיד מחזק אותי, משהו בכוס הפלסטיק הזו, בקשית. אני מרגישה כמו תיירת, שום דבר לא נוגע אליי. אני רק מבקרת כאן.
אני מקווה שיש לך מספיק כסף בארנק. אני מקווה שלא תטעי במילים שלך. אני מקווה שלא תסמיקי. אני מקווה שתשימי לב כשמדברים אלייך. בחיי, יש הרבה מה להתפלל בכל הנוגע אלייך. צריך לשקול כל צעד.
"שלום, אפשר אייס קפה קטן?" אני שואלת את המוכרת.
בשביל מה קטן? עדיף לשלם שלושה שקלים יותר מאשר שיחשבו שאין לך כסף. מי קונה אייס קפה קטן?
המקום הזה קטן וצפוף לי, אבל אני מחכה, מעיפה מבט בפלאפון.
את יודעת ששום הודעה לא מחכה לך. די.
די, די, די! הלוואי שהוא יפסיק לדבר אליי! בשביל מה הוא כאן בכלל? בשביל מה הוא ממשיך לדבר?
את יודעת שאני כאן בשבילך, כן? אני מנסה לשמור עלייך.
אני יודעת, אני יודעת למה הוא כאן, אבל משום מה הוא לא עוזר לי.
יהיה גרוע יותר בלעדיי.
אולי תיתן לי לנסות את זה ואחזור אליך עם תשובה? אף פעם לא יצא לי ללכת כאן לבד בלעדיך.
אני ממש יכולה לשמוע אותו צוחק.
אני מקבלת את האייס שלי ויוצאת. בחוץ אני רואה פתאום מישהי שלמדה איתי בכיתה פעם. אני מחייכת, והיא מחייכת בחזרה והולכת.
בשביל מה עשית את הצעד הזה לכיוונה, תגידי לי? את כל כך מביכה. מי מכיר אותך בכלל?
אוי, תשתוק. זה קורה לכולם.
אני ממשיכה ללכת, קצת מעודדת. אני לא יודעת מה גרם לזה, אולי זה האויר, אולי הקפאין, אבל אני מרגישה חדורת מטרה.
הדקות הבאות עוברות עליי בנעימים. האויר קריר וטוב והמוזיקה באוזניות קצבית ומנחמת. כעבור רבע שעה בערך אני מגיעה אל החנות.
אני עומדת מחוץ לדלת.
את לא יכולה להיכנס.
אני נושמת עמוק.
לא, את לא יכולה להיכנס. את לא יכולה. מה, תהיי לבד בחנות קטנה וצפופה עם גבר זר? וגם אם נניח שיהיו שם עוד אנשים או שהמוכר יהיה דווקא בסדר, את הרי בחיים לא תצליחי לתאר לו איזה בד את צריכה.
אני אהיה בסדר.
את יודעת שלא. מתי אי פעם היית בסדר?
אף פעם לא ניסיתי להיות בסדר. אף פעם לא הייתי בסדר כי אף פעם לא ניסיתי. אף פעם לא הייתי לא-בסדר כי אף פעם לא ניסיתי. אולי תניח לי? אולי תיתן לי לקנות את הבד הזה ולהכריז על המשימה הזו כהצלחה?
אני לא חושב ככה. אני חושב שאת צריכה לעצור כאן. את צריכה לחזור הביתה, למקום אליו את שייכת.
אני נכנסת לחנות. אני רועדת ואני לא זוכרת מה רציתי לקנות, נגמרו לי המילים בראש, אבל אני נכנסת. וככה נדמה לי שגם שכחתי אותו, כי הוא לא מדבר איתי יותר. לפחות לא עד שאני יוצאת מהחנות. אם לא מקשיבים לו, הוא לא מדבר.
תגובות
הוסף רשומת תגובה