גשם

ימי שני מתחילים תמיד באותו אופן: היא פוקחת עיניים ומיד קוברת פניה בכרית. אין דבר ביום הזה שיכול לעודד אותה, וכל תכנון תוקף את החשק שלה לקום מהמיטה. אבל זה קורה בסופו של דבר, כשהשעון המעורר כָּבֶה מעצמו לאחר חמש דקות והיא מבינה שאף אחד מלבדה לא יעזור לה לקום.

מול המראה היא מצחצחת שיניים ומסדרת את השיער, מול הארון היא משתחלת אל חולצה נקייה ולוחשת אל עצמה משפטי תמיכה וחיזוק.

החביתה שטיגנה לעצמה כבר מקופלת היטב בין שתי פרוסות הלחם שהפשירה במיקרוגל כשהמים בקומקום רותחים, והיא דוחפת את הכריך אל תוך שקית ניילון וניגשת לשלוף כוס מהארון.

רבע שעה בלבד לאחר שקמה מהמיטה היא כבר עומדת בתחנת האוטובוס מחוץ לביתה, שותה קפה רותח בכוס נייר חומה ומגינה במעילה על תיק הצד מפני טיפות הגשם הבודדות שמרצדות מולה בלגלוג.

כמו בכל בוקר, שתי תלמידות תיכון ממתינות איתה לאוטובוס. אחת מהן בוהה בכביש כשאוזניות תחובות עמוק לתוך אוזניה, והשנייה מקלידה במהירות על מסך הפלאפון שלה.

מה יכול להיות כל כך דחוף ביום שני בבוקר?

היא נושפת אויר בקוצר רוח. האוטובוס מאחר. עומד לפניה יום ארוך מהסוג הגרוע ביותר, והאוטובוס מעז לאחר לה. בעוד עשרים דקות היא אמורה להתיישב על כיסאה במשרד ולעבוד עד צאת הנשמה או עד השעה ארבע בצהריים, מה שיבוא קודם. ואם מישהו חשב שהיא תוכל לנוח לאחר מכן, אז כדאי שהמישהו הזה יפסיק לחשוב בעצמו, ומהר, כי מהמשרד היא נוסעת ישירות אל בית החולים, לשבת קצת על יד הדודה הזקנה של אמא. כשבן הדוד שלה יואיל בטובו לבוא להחליף אותה בשמרטפות על החולה הישנה, היא תוכל סוף סוף לחזור הביתה היישר אל זרועותיה של שני, חברתה הטובה ואויבתה הגדולה ביותר, על מנת להיות אוזן קשבת להשתפכויותיה על הצרות הגדולות שתוקפות אותה לאחרונה, או לריב איתה בקולי קולות - הכול על פי מצב רוחה של הצעירה השתלטנית שהיא שני.

אבל האוטובוס מסרב להגיע והטיפות הופכות לגשם סואן. הרעמים כמו גוערים בה שהיא מאחרת לעבודה, ואחת התלמידות - זו עם האוזניות - מתחילה לחזור הביתה.

דקה נוספת חולפת לפני שנשמע צלצול חזק מכיוון המכשיר של התלמידה השנייה. היא עונה במהירות ופולטת צעקת שמחה: "יש! יש! אלוהים אוהב אותי! בדיוק ביום של המבחן באנגלית!"

אדווה מתבוננת בה במבט תוהה, מונה במהירות את כל התרחישים שיכולים לגרום לבנות שבע עשרה לצעוק מרוב אושר בשמונה ורבע לפנות בוקר.

"אין בית ספר." ממהרת בעלת הפלאפון להסביר. "אין חשמל בכל העיר, משהו רציני. ייקח שעות לסדר את זה."

באותו רגע מצלצל הפלאפון מתיקה של אדווה והיא מפשפשת בין החפצים השונים עד שאצבעותיה נתקלות בו ושולפות אותו החוצה.

"הלו." היא עונה, בלי לבדוק מי המתקשר.

כמובן, רק עכשיו הספיקו להתקשר אליה כדי להודיע שאין עבודה היום, יש הפסקת חשמל בכל העיר וייקח שעות לסדר את זה.

אדווה גוררת רגליים בחזרה אל הבניין בו היא מתגוררת, מעכלת לאט את הבשורה. לפניה שמונה שעות שלמות לפני שתצטרך להגיע אל בית החולים לבקר את הדודה, ורק אלוהים יודע במה תעסיק את עצמה.

היא תולה את המעיל והתיק על כיסא בסלון, מוציאה את הכריך ומכרסמת בו מול המחשב הדומם. חוסר המנוחה מקים אותה מהספה והיא נודדת אל מדף הספרים שבפינה. לצד כמה רומנים מתורגמים שקנתה כדי למלא את זמנה בשבתות שוממות, עומדים שם גם כמה ספרי הרפתקאות לילדים שסחבה מבית הוריה כדי שיהיה לאחיינים מה לקרוא כשיבואו לבקר יום אחד. היא שולפת את אחד מהספרים הללו ומתחילה לקרוא.

כשהפלאפון שלה מצלצל, אדווה מופתעת. היא לא שמה לב מתי התיישבה בחזרה על הספה, והתפלאה לראות שהיא יושבת בסלון ביתה בשנת אלפיים ועשרים, ולא בתוך מערה, מצטופפת עם משפחת רובינסון מפני הסערה.

"שני, אני לא יכולה לדבר עכשיו." היא רוטנת אל תוך הפלאפון. "אין לי הרבה סוללה ואין איך להטעין את הפלאפון היום."

"טוב, אדווה, אני לא אגיע הערב. אני נוסעת עם מיכאל לאיזו הצגה." עונה שני תשובה מהירה.

"בסדר. ביי." אומרת אדווה ומנתקת את הפלאפון. 

פתאום ברור לה במה תעסיק את עצמה. היא אולי לא ניצולה מספינה שטבעה או ציידת לווייתנים, אבל הקריאה בספר שהחזיקה והזיכרונות מספרי ההרפתקאות האחרים שעל המדף הבהירו לה במה חשקה נפשה כבר חודשים ארוכים - הרפתקה.

ובעוד קול אחד בראשה מורה לה ברטינה לשבת על הספה ולהפסיק לחשוב על שטויות, כי היא הרי כבר לא ילדה, קמה אדווה על רגליה, נוטלת את המעיל והתיק ויוצאת מהבית.

בחנות המכולת היא קונה חבילה אחת של במבה ושתי חבילות שוקולד, ויוצאת עם חיוך אל הרחוב. אין הרבה אנשים מסביב והכביש ריק כמעט לגמרי, אז היא מזמזמת בדרכה אל הפארק. הגשם עדיין סואן סביבה בעליזות, ואיכשהו זה משמח אותה. משהו בעולם שעמד מלכת, בשקט שעוטף את הרחובות הריקים, מצליח לפקוח את עיניה אל התיק היפה שלה, אל המוזיקה הנשמעת מאחד הבתים, אל שיחי הורדים שנשתלו לאחרונה לאורך המדרכה.

מנורות הרחוב נדלקות לפתע וכבות במהירות, ואדווה צוחקת אליהן במין חדווה פתאומית.

מה יכול להיות כל כך שמח בגשם של יום שני?

הקול הרוטן בתוכה שואל אם השתגעה, והיא בתגובה עוברת בריצה את הכביש ומגיעה במהירות מסחררת ככל שיתיר לה הגשם אל הפארק. הגשם פוסק באחת כשהיא מטיילת בין העצים. מדי פעם נוחתת טיפה גדולה על צווארה החשוף, והקור הפתאומי מצמרר אותה. הבוץ גלש לשבילים וחסם את דרכה במין ביצה חומה מלוכלכת. אדווה מטפסת על ספסל העץ הרעוע שבצד השביל ועוקפת את הביצה. 

היא עוברת על פני בית הספר היסודי שמאחורי הפארק, כמה תלמידים משחקים עם כדור בחצרו, ופוגשת את אחותה הגדולה, טלי, על יד אחת המכוניות החונות.

"מה את עושה כאן, טלי?" צוחקת אליה אדווה.

"אני יכולה לשאול אותך את אותה השאלה בדיוק." משיבה טלי בחיוך. "מה את עושה כאן?"

"יצאתי לטייל."

"בגשם הזה?"

"הרבה זמן לא נהניתי ככה."

"טוב... באתי לאסוף את יונתן. הוא הגיע לכאן בבוקר לפני שידעתי שמבטלים את בית הספר להיום, אבל נראה שהוא מעדיף להישאר."

"ראיתי כמה תלמידים משחקים שם בכדור." מנדבת אדווה את המידע שברשותה.

"אוה, נהדר. הוא יהרוס את הנעליים החדשות." מחייכת טלי.

מספר שניות של שתיקה חמימה עוברות עליהן, ואז מציעה טלי לאדווה לבוא איתה הביתה, היא מתכננת להכין מרק.

"את יודעת מה?" אומרת אדווה במין החלטה פנימית. "אני חושבת שאמשיך בטיול שלי. אני רוצה למצוא איזו פינה נעימה שאוכל לשבת בה, לאכול שוקולד ופשוט להסתכל. יש לי תחושה שזה יעשה לי טוב."

טלי נפרדת ממנה בחיבוק קצר ואדווה מתבוננת אל השמים, נושמת עמוק וממשיכה ללכת בחיוך.

בשביל יום שני גשום שהתחיל כשאר ימי שני, זלילת שוקולד באמצע המרכז המסחרי הישן היא בהחלט הרפתקה.