מה שקרה למולי - חלק ב'

שון חייך חיוך רחב.

"לפעמים אתה ממש טמבל," הוא צחק אל מולי. "מכל המקומות בעולם, דווקא בחנות נעליים נתת לי למצוא אותך?"

מולי שנא את עצמו, אבל לא הייתה לו ברירה. חנות הנעליים הייתה המקום היחיד בקרבת הבית שלו בו היו לו בני ברית. אירוני, כמובן, אבל זו לא אשמתו שיוחאי בחר במקצוע המפוקפק הזה.

"שמע, שון," פתח מולי. "אתה הרי אוהב מלחמות הוגנות. להיאבק איתי כאן בחנות... אתה יודע שתנצח בלי מאמץ. המקום הזה מלא במוקשים עבורי."

"זו לא אשמתי שבחרת נעליים כנקודת התורפה שלך. כולם בוחרים משהו ממש נדיר כשהם מגיעים לעולם הזה, ואתה בחרת נעליים," צחק שון בקול.

מולי הרגיש את השנאה העצמית מתפשטת בתוכו ושורפת אותו מבפנים, אבל לפחות זה נתן לו רעיון. במהירות מדהימה הוא שלף מכיסו קופסת גפרורים והצית את קופסת הקרטון שנחה לצידו. שון צמצם עיניים בחשדנות. מולי קפץ ממקומו ורץ אל החלון.

החנות בערה במהירות. שון רדף אחרי מולי בסמטה האחורית. מולי השתדל לא להיתקל בנעליים הישנות שהיו זרוקות מסביב. 

שלווה ישבה בבית הקפה הגדול ובחשה בתה שלה בעצבנות. היא לא הבינה איך הכול השתבש. הטלפון שלה לא הפסיק לצלצל (היו לה שמונה חברות וכולן אהבו לדבר באותה מידה בה היא אהבה לדבר) אבל היא נעצה עיניים קדימה וניסתה בכל מאודה לא לחשוב על מולי. 

מולי יושב אל שולחן העבודה שלו, מולי חותך סלט, מולי מבקש ממנה להתחתן איתו. כלומר, מה כל זה היה? איפה כל ההבטחות?

היא פתחה את הגלריה בטלפון וניסתה למצוא את וידאו הצעת הנישואים. היא הביטה באנחה בבלונים ובפרחים, ולפתע צד את עינה מישהו שלא היה אמור להיות שם.

"שון," היא סיננה בשיניים חשוקות. כמובן, הכול באשמתו. האיש הארור שהסיח את דעתו של מולי מהחתונה הנוצצת שתכננה.

דוד מלך סיים להעמיס את הארגזים במפעל, ויצא לדרכו העירה. הוא פיזם לעצמו שיר עליז כשהביט מהחלון, וחשב על ארוחת הערב שאשתו הבטיחה שתכין הלילה. 

כעבור כמה דקות של נסיעה הוא עצר ליד תחנת אוטובוס מלאה באנשים. הם עמדו שם מזיעים ורוטנים - האוטובוס שלהם לא הגיע. הוא חשב להציע טרמפ למי שירצה, אבל שתי נשים נדחפו עוד לפני שפתח את פיו והתיישבו בכיסאות לידו. אחת מהן הייתה אישה כבת חמישים, עם בושם זהה לשלו, והשנייה הייתה אישה צעירה ועצבנית.

"טוב, תיסע כבר!" היא צעקה. "אני ממש ממהרת."

הוא החל לנסוע. "שלום, קוראים לי דוד מלך. דוד מלך ישראל. אבל אתן יכולות לקרוא לי בוב, כל החברים שלי קוראים לי בוב."

האישה המבוגרת אמרה ששמה ציפורה. אבא שלה קרא לה כך כי התוכי שלו מת יומיים לפני שנולדה. דוד מלך פצח במונולוג נלהב על שמות וסיפורי לידות.

האישה הצעירה שישבה על יד החלון גלגלה את עיניה. "רק לידיעתכם," היא אמרה, "הארוס שלי ביטל את החתונה שלנו היום, אז לא יזיק לי קצת שקט."

ציפורה ודוד מלך השתתקו ונעצו בה מבטים מרחמים. שלווה פרצה בבכי וסיפרה את כל הסיפור מההתחלה.

לקראת סוף הנסיעה הצליח דוד מלך להגיד שמולי נסע איתו כמה שעות קודם לכן. שלווה ביקשה ממנו שיואיל בטובו להוריד אותה ליד ביתו של מולי, ודוד מלך נעתר בשמחה, בעיקר כי היה צריך לפרוק מטען בחנות ששכנה באותו רחוב בדיוק.

מולי הצליח להשתחל אל ביתם של שכניו. הבית היה ריק כיוון שהם כולם היו בחופשה, אבל זה רק נתן לשון את היכולת לחטוף אותו מבלי שיהיו עדים. מולי התחבא מאחורי הספה. שון נכנס בפסיעות עצבניות דרך הדלת הראשית. מולי השתדל לנשום כמה שפחות.

"קדימה, מולי, צא החוצה," צעק שון. "אין לי כוח לכל השטויות האלו."

מולי המשיך לשתוק.

"נו, בחייך!" שון נשמע על סף התמוטטות עצבים. "אמרתי לך שאין לי כוח לכל זה. אתה יודע שבסוף אני אתפוס אותך, אז בוא נסיים עם זה כבר."

מולי פתח את פיו ונשף על חתיכת נייר שהייתה מונחת על הרצפה. היא התעופפה לכיוון המטבח ושון רץ אחריה. מולי קפץ מיד ממקומו, רץ אל המרפסת וזינק החוצה, אל הרחוב. הוא רץ כמה מטרים בלי להביט לאחור ונכנס לביתו, מתנשף.

שלווה עמדה שם ומבט תוכחה על פניה.

מולי החל לקוות ששון יגיע מהר ויפטור אותו מהמריבה הגדולה שעומדת להתרחש. והפעם, הוא ידע, הפעם לא יהיה לו במה לפייס את שלווה.

דוד מלך עמד משתאה מול החנות הבוערת. הוא לא ידע מה לעשות עם כל ארגזי הנעליים שבמשאית, אף אחד לא היה שם לחלק לו הוראות. הוא הניח שמישהו אחראי נמצא בסביבה ולכן חזר למשאית והתכוון לנסוע הביתה. 

לפתע הוא ראה מעבר לכביש איש גדול בחליפה רץ אל תוך הבית לידו הוריד את שלווה כמה דקות לפני כן. הוא נזכר שהיא אמרה משהו על חוטפים, ולכן חש שמחובתו למצוא מי האיש האחראי כאן, הרי לא ייתכן שהוא ייתן לשני אנשים להיחטף ככה.

הוא הסתכל כה וכה, אבל הרחוב היה ריק. הוא נאנח והתקשר למשטרה.

מולי ושלווה עמדו פנים אל פנים. מולי לא דיבר. שלווה לא עצרה אפילו לנשום. היא כל כך כעסה ששכחה שמישהו רודף אחריהם. מולי היה קצר רוח. 

שון נכנס מבעד לדלת הראשית, כהרגלו. מולי ניתר ממקומו ורץ לכיוון חדר העבודה שלו. שלווה המשיכה לצעוק מאחוריהם.

"אתה יודע מה הכי כואב? השקר! חודשיים שלמים שיקרת לי בפרצוף! אבל בעיקר, בעיקר כואב לי כל הזמן שבזבזתי עליך. כל הכסף שזרקתי על מתנות, המחשבה שהשקעתי. וזה אפילו לא משתווה לכאב שאני מרגישה כשאני חושבת על כל הסודות שסיפרתי לך!"

מולי ניסה לאסוף את חפציו במהירות אחרי שנעל את הדלת. שון ישבור אותה, כמובן, אבל מולי קיווה לפחות להרוויח קצת זמן.

שון פרץ פנימה מעט מוקדם מדי. שלווה נכנסה אחריו בסערה. 

("נועל עליי את הדלת! מי שמע על חוצפה כזו!")

לפתע נשמע קול סירנה. שון נאנח. המשטרה לא אמורה לדעת על הסוכנות שלו. הוא נתן במולי מבט אחרון ונעלם דרך החלון.

שלווה השתתקה סוף סוף. מולי החל לדבר: "תשמעי, שלווה. היה לנו נחמד יחד, הכול טוב ויפה. את יודעת שהעבודה שלי מסכנת אותי, ולכן היא מסכנת גם אותך. באמת שבשבילך עדיף שתלכי."

עברו כמה שניות ושלווה לא ענתה. מולי החל לדאוג, כשהיא פרצה פתאום בבכי. 

"מה יש?" הוא שאל, מבוהל.

"זה כל כך... כל כך... רומנטי." היא השתנקה.

"רומנטי?" נחרד מולי. 

"אתה נפרד ממני כדי שלא אפגע, מה יכול להיות רומנטי יותר מזה?" שאלה שלווה מבעד לדמעות הרבות.

"לא, לא, את הבנת אותי לא נכון. זה היה רק תירוץ!" מיהר מולי להגן על עצמו.

"שום דבר שתגיד לא יעבוד עליי יותר, מותק." חייכה שלווה.

שני שוטרים פרצו פנימה. דוד מלך עמד מאחוריהם.

"בובי," אמרה שלווה בחיוך גדול, "אני רוצה שתחתן אותנו."

מולי החליט שהגיע הזמן לעזוב את הארץ.

הסוף.