ללחוץ על כפתור

אני פותחת את הדלת כשהם מקישים עליה ותוך כדי כך סוגרת את החלון. הם נכנסים פנימה מותשים, חיוורים. אפילו המטרים הספורים מהמכונית אל דלת הבניין מעייפים אותם. אחד אחד הם מתיישבים על הכיסא. חלקם מסתכלים אליי בתחינה, חלקם במין כעס פנימי עצור. חלקם לא טורחים להרים את המבט. בכל פעם מחדש אני שואלת לשלומם, מציעה כוס מים. אף אחד מהם לא רוצה לשתות כמעט אף פעם.

הצעירה ביותר, בת עשרים כמעט, הסכימה לשתות היום. היא באמת הייתה מעט פחות עייפה מבדרך כלל. חייכתי והגשתי לה כוס מים קרים, היא שתתה קצת מאוד. אחרי שהניחה את הכוס על השולחן היא סיפרה לי שערכה קניות הבוקר. היא קנתה חולצה וכוס קפה.

דיברנו על זה קצת, על מה גרם לה לצאת לקניות סתם ככה. היא אמרה שקמה עם מצב רוח טוב וזה גרם לה להתאפר. ואחרי שהתאפרה היא הרגישה מוגנת מספיק כדי לצאת החוצה. שאלתי אותה אם היא רצתה לצאת עוד לפני כן, והיא אמרה שכמובן, היא רוצה לצאת כמעט כל יום.

אחר כך היא סיפרה לי שכשהיא מרגישה עצובה, זה בעיקר כי לא הצליחה לעשות משהו או כי השדים שלה רודפים אותה.

"את מבינה?" היא שאלה במבט מבקש, "זה לא שאני לא רוצה לצאת החוצה, אני פשוט לא יכולה."

"אבל עשית את זה היום, אז למה לא יכולה?" הקשיתי עליה.

"אני לא בדיוק יודעת איך להסביר... יש ימים שהראש שלי פחות מלא במחשבות. שאני מרגישה יותר בטוחה בעצמי, פחות חוששת." היא אמרה בלהט.

"מה גורם לזה לקרות?"

"בדרך כלל אני פשוט קמה ככה בבוקר. לפעמים זה קורה אחרי שאני רואה סרט." היא עצרה לרגע, ואז המשיכה: "זה תמיד קורה כשאני מרגישה שאני מישהי אחרת."

"מי, למשל?"

"לא אנשים שאני מכירה. זה גם לא... לא בדיוק אנשים. זה כאילו תחושות אחרות נכנסו לגוף שלי. מחשבות שאני לא חושבת בדרך כלל. אומץ שאין לי."

העניין עם אנשים שחולים בדיכאון כמו שלה, זה ההפסקות. יש לה ימים שהיא מרגישה נורמלית. היא פתאום מכריזה שהיא רוצה לצאת לעבוד או שהחיים לא נוראיים כל כך. אני שמחה שהיא מרגישה ככה, אילו רק יכולתי ללחוץ על כפתור כדי לאזן את הימים הטובים האלו עם הימים הרעים בהם היא לא יוצאת מחדר השינה שלה.

היא הסתכלה עליי כמה שניות, ואז התחילה להסביר את עצמה מחדש. ניסיתי לעצור את שטף הדיבור שלה כדי שלא תיסחף במחשבות המייאשות של עצמה, אבל היא התעקשה בכל זאת לסיים את ההסבר. היא אמרה שהיא לא הצליחה להעביר לי בדיוק מה היא מרגישה.

"אני מרגישה שאני רוצה מאוד לחיות כמו כולם, אבל אני לא יכולה לעשות את זה. אולי בגלל זה אני מיואשת." היא אמרה, ומיד הוסיפה: "אני מרגישה שאני לא יכולה לא כי אני לא שווה כלום או משהו כזה, אלא בגלל שזה פשוט קשה לי."

"אבל אף פעם לא ניסית באמת," השתדלתי לעודד אותה. היא קמה באחת מהכיסא שלה. היא אף פעם לא עשתה שום דבר פתאומי או לא נעים, ופתאום היא קמה בחדות.

"אני לא יכולה להמשיך כאן, זה מה שניסיתי להגיד." היא אמרה.

היא לקחה את התיק שלה ויצאה. ראיתי אותה עוצרת במסדרון ונאבקת במחשבות של עצמה, אבל היא אחזה את התיק חזק יותר ויצאה במהירות מהדלת.

כשהרב שיחרר אותנו מהשיעור צלצל הטלפון שלי. השם של אחותי הגדולה היה רשום על הצג, אז לקחתי נשימה עמוקה לפני שעניתי.

"היי, מה נשמע?" שאלתי בקול העליז ביותר שיכולתי להוציא מעצמי.

"בסדר, היה לי בוקר נהדר," היא ענתה, ויכולתי לשמוע שהיא מחוץ לבית. "הייתי אצל הפסיכולוגית שלי ואמרתי לה שאני לא מגיעה יותר."

"דיברת על זה עם אמא לפני כן?" ידעתי שהיא אף פעם לא הפסיקה טיפול סתם ככה ותהיתי מה גרם לה לעשות את זה.

"לא. היה לי רגע של צלילות לפני שנכנסתי אליה והרגשתי שאני פשוט חייבת לעשות את זה, אתה מבין?" היא נשמעה מצטדקת, וצדקה כשעשתה את זה. בעיניי זו הייתה טעות, זה לא שהיא במצב אידאלי כלשהו.

"אני לא חושבת שהיא עוזרת לי." אמרה אחותי. "היא לא מבינה מה אני אומרת וזה גורם לה להגיד לי דברים שלא קשורים אליי."

"השאלה היא מה את יכולה לעשות עכשיו," ניסיתי לכוון אותה. היא הולכת לאיבוד מדי פעם וצריכה שמישהו יחזיר אותה למסלול הנכון, לא שהיא הצליחה ממש ללכת בו אי פעם.

"האמת היא..." היא השתתקה, נשמה נשימה עמוקה, ואז דיברה בשטף: "קראתי בתחילת השבוע על איזה דבר כזה שאני חושבת שיש לי, זה ממש לא דיכאון, ואני חושבת שאם אני אבדוק את זה ואראה מה אני יכולה לעשות אז אולי אני אצליח ל... להגיע לשם, כאילו, לאיפה שאני צריכה להיות. אתה מבין?"

הבנתי לאן היא רוצה להגיע. כלומר, מי לא רוצה להיות נורמלי? ללכת לעבודה או ללימודים, להיפגש עם החברים שלו, להצליח להתמיד בשיעורי פסנתר? אני יודע שהיא רוצה את זה, היא מדברת על זה כל הזמן. היא פשוט לא מצליחה. הלוואי שיכולתי ללחוץ על כפתור שייתן לה מספיק כוחות להגשים את כל הרשימה הזו, אולי אפילו כפתור שייתן לה מספיק שמחה כדי לא לעצור אף פעם.

אבל כל הכפתורים שלחצנו עליהם כל השנים, הפסיכולוגיות והיחס והחיבוקים, זה אומנם שימח אותה אבל זה אף פעם לא גרם לה לעשות את הצעדים שהיא צריכה לעשות. 

אמרתי לה את זה, והיא נשפה בקוצר רוח.

"עזוב," היא אמרה. "אני אסביר לך בבית. מתי אתה חוזר היום?"

ישבתי על המרפסת והשקפתי אל הרחוב. הצעירה מהדירה שלידנו עלתה במדרגות שהובילו אל הבניין, כמו בכל ימי ראשון בצהריים. הפעם היא הייתה לבושה יפה ונראתה חיונית יותר מבדרך כלל, זה קורה מדי פעם. הבחנתי בשקית של חנות בגדים ביד שלה, וחייכתי. גם היא, כמוני, נעשית שמחה אחרי קניות. 

נכנסתי אל הבית ויצאתי אל חדר המדרגות. פגשתי אותה מחוץ לדלת.

"מה שלומך?" שאלתי בחיוך הקבוע שלי. היא חייכה בחזרה, אמרה: "בסדר, מה איתך?" והתכוננה להיכנס הביתה, כמו בכל יום בו אנחנו נפגשות, אבל משהו גרם לי לשאול אותה: "היה לך יום טוב היום?"

היא עצרה, מופתעת, אבל הנהנה. "כן, עשיתי קצת קניות, זה היה נחמד."

הסתכלתי עליה וראיתי שמשהו בכל זאת מפריע לה. זו לא הייתה השיחה איתי, יכולתי להרגיש את המחשבות שלה נודדות לארץ מודאגת כלשהי. הזמנתי אותה להיכנס לשתות קפה. היא היססה קצת, אבל נחישות פתאומית כיסתה את פניה והיא אמרה: "כן, בטח, למה לא."

לא דיברנו הרבה, אבל סיפרתי לה על שגרת היום שלי, על החברה הכי טובה שלי, על הילדים שבאים לבקר לפחות פעם בשבוע כי הם מתגעגעים כל כך, גם שנים אחרי שהתחתנו. 

הלוואי שיכולתם לראות איך היא חייכה.