תמונה לזיכרון

אנה הייתה הראשונה להגיע. מבין ארבעת האחים ירשה דווקא היא את הדייקנות והפסקנות של אביהם. כילדה הייתה חופשיה בכל אופן שלא ניתן לה להיות חופשיה בו, אך נראה שעם מותו של אביה לפני כמעט עשרים שנה, קיבלה על עצמה אנה את נדר הדקדקנות שירד אביה מהוריו שלו.

אנה התיישבה אל השולחן הערוך לארבעה, וביקשה מהמלצר לחכות עם התפריטים עד שיגיעו שלושת אחיה.

כמובן, היא לא ציפתה מלילי או מאלייז'ה להקדים, אך בליבה קיוותה כי לפחות אייזק ימצא לנכון להגיע כמה דקות מוקדם יותר על מנת להתעדכן בכל הדברים שלא ניתן להתעדכן בהם דרך הטלפון.

שיערה של אנה היה מסודר ומוקפד כאופייה, אך אותו קיבלה דווקא מאמה. הוא היה שחור ומתולתל וסבוך, ונדרשו לה שעות ארוכות מול הראי בחדר האמבטיה כדי לסדר כל קווצת שיער במקומה. עכשיו הביטה סביבה אנה בחשש. שום תרסיס לשיער לא יעמוד נגד הרוח שפיזר המאוורר מעל לראשה. כבר שנים רבות לא היה קיץ חם כזה, וברוח האירוע, בו נפגשים היא ואחיה לשוחח על כל מה שיש לשוחח עליו, החום הזכיר לה את החופשות שבילו על הים בילדותם. לו רק זכרה להביא את התמונות כדי להראותן לאלייז'ה, אחיה הצעיר, שבוודאי לא זוכר את החופשות הללו.

אייזק נכנס מבעד לדלת המסעדה בקול רעש גדול, כהרגלו. לאנה נראה היה כי בכל מקום אליו הואמגיע, פוגש אייזק מכר או בן משפחה רחוק, שאנה בשום אופן לא מצליחה לזהות. עתה הוא עמד לשוחח עם בעל המסעדה, לא פחות!

אנה המתינה בשלווה עד שסיים אייזק את שיחתו והתיישב מולה.

"צהריים טובים, אייזק," היא פתחה בחיוך השמור רק לאחיה הגדול. שנתיים בלבד הפרידו ביניהם וכמעט שלא היו להם זיכרונות ילדות שלא כללו אחד את השנייה.

"ובכן, אנה," השיב לה אייזק בחיבה, "לא ראיתי אותך כבר ארבעה חודשים ונדמה לי שנעשית צעירה יותר בעשר שנים לפחות."

אנה צחקה בשקט. "באמת, אם אתה מוכרח להחמיא, בבקשה התייחס לדברים שיש להחמיא עליהם, דברים אמיתיים."

"מה למשל?" התעניין אייזק בעודו מוזג לשניהם לימונדה קרה.

"אוון שלח מכתב מהאוניברסיטה בשבוע שעבר. תוצאות המבחנים שלו מספקות מאוד," אמרה אנה בחיוך של אם גאה.

"הוא עדיין באוניברסיטה? למה הוא לא נסע הביתה? ללא ספק הוא עבד קשה מאוד בארבע השנים האלו, לא רצית שיחזור על מנת לנוח?" תמה אייזק.

"רציתי. אבל הבנתי ממנו שהוא מעדיף להישאר בעיר ולא רציתי ללחוץ עליו," התגוננה אנה.

כמובן, אייזק לא מבין את מצב העניינים העדין עם בנה המתמרד, ולמה שיבין? כל הגברים במשפחה עסוקים בחייהם היפים, ואין להם זמן להתעניין בצרותיהן של אנה ולילי, כל אחת ומשפחתה ותקוותיה הנכזבות.

אייזק לא הבחין בקדרות פניה. עבורו היו מצבי רוחה של אנה חידה גדולה. את אמא היה קל להבין כיון שהיא נעה רק בין שלווה מוחלטת לתוכחה שאחרי תעלול, ולילי תמיד אומרת כל מה שבראשה ובליבה, אבל אנה יושבת עם פרצופיה החמוצים, החתומים או התמהים ולא מניחה למחשבותיה לגלוש אל פיה.

אייזק החל לקוות שלילי ואלייז'ה יגיעו, אך כמובן שלילי תאחר, ואלייז'ה טילפן אליו באותו בוקר לומר כי ייתכן שפגישת העבודה שלו תתארך.

אנה נשמה עמוק. "הייתי אתמול בבית החולים. הם טוענים שאנחנו כבר ממש לקראת הסוף ועלינו להיות ערוכים לכך. אולי כדאי שתבקש מאלייז'ה שידחה את הטיסה שלו."

"באמת, אנה. חסכי את הדברים הכבדים לשעה מאוחרת יותר. בינתיים בואי ננסה ליהנות מהמפגש הזה. אני לא חושב שנפגשנו ארבעתנו בשנתיים האחרונות, אם לא לוקחים בחשבון את חתונתה של הלן, שבה אני הייתי עסוק עם האורחים ואלייז'ה כמעט ולא הראה את עצמו, את יודעת איך הוא מרגיש באירועים כאלו."

"אני לא בטוחה, אייזק. אני חושבת שאנחנו נתפסים לתירוצים כדי להימנע מן האמת: פשוט לא אכפת לו."

באותו רגע עבר אלייז'ה בדלת. הוא נראה גבוה וזקוף מתמיד. הוא החזיק את חליפתו בזרועו ומיהר אל השולחן.

"שלום אייזק, שלום אנה," הוא הנהן קצרות.

"צהריים טובים, אלייז'ה," ענתה אנה. "לילי מאחרת כמו תמיד, כפי שאתה רואה, אבל אני סבורה שאנחנו יכולים לבקש מהמלצר את התפריט."

"לי לא אכפת לחכות לה, אם לכם לא אכפת," אמר אלייז'ה.

"אני לא חושבת שיפריע לה אם נתחיל בזמן," פסקה אנה לפני שהצליח אייזק לפתוח את פיו.

בתגובה הפנה אלייז'ה את ראשו הצידה וסקר את המסעדה. נדמה היה לו שכבר ביקר בה בעבר, אך הוא לא הצליח לזהות מתי ועם מי.

מחצית השעה לאחר מכן, כשמנותיהם לפניהם ושיחת החולין מאחוריהם, הואילה לילי בטובה להגיע. היא התיישבה, כולה מתנצלת, אוחזת שקיות חדשות מחנויות בגדים בסביבה.

"ניתן לחשוב שכיון שאנחנו עורכים את המפגש הזה סמוך לדירה שלך את תגיעי בזמן, לילי, או לפחות באיחור סביר, אבל כהרגלך את חושבת רק על עצמך ולא על אף אחד אחר," העירה אנה במה שנשמע לה טון מכבד, אבל לילי הזעיפה את פניה, ואמרה: "אל תתחילי עם זה, אנה. אני אישה מבוגרת ואני אעשה כל מה שיתחשק לי. ממילא התחלתם לאכול בלעדיי, אז אני לא מבינה מה הבעיה."

אנה נשמה עמוק, אך לא ענתה.

לילי העבירה יד בשיערה המתולתל, הבלונדיני. זרועה הימנית הייתה עמוסה בצמידים שהרעישו בכל תנועה, וחולצתה הדקה הכריזה בגאון כי הלובשת אותה אינה חוששת מצבעים עזים.

"בכל אופן, רציתי לספר לכם שוויל ילמד באוניברסיטה בשנה הבאה," אמרה לילי בחיוך גדול.

"באמת? מניין הכסף?" שאלה אנה במבט תמה.

"אנה, הניחי לזה," ביקש אייזק, אך לילי עצרה אותו ואמרה: "לא אכפת לי לענות. אבא שלו משלם, כמובן. הוא היה בעל גרוע ולמשך כמה שנים הוא היה אבא לא מוצלח, אבל הוא השתפר עם הזמן והוא מעורב עכשיו בכל העניינים והחליט שלימודים באוניברסיטה הם רעיון מצוין בשביל וויל."

אלייז'ה שתק ואף לא הפגין עניין בשום נושא שעלה לשולחן. מבטו נדד לחלון מדי כמה רגעים והיה נראה בבירור כי הוא חושב על דברים רחוקים.

"פני עבור מחשבותיך," פנה אליו אייזק בקול מתלוצץ.

אלייז'ה רק התנער והחזיר מבטו לשולחן. "זה שום דבר," הוא אמר. "מה שלום הלן ובעלה?"

אייזק פתח בשבחים על ביתן וגילה לכולם שהוא מצפה לנכד ראשון. אנה התרגשה ואף אמרה זאת, לילי בירכה את אייזק בברכות חמות ואלייז'ה שב להביט בחלון.

אנה הביטה בו בחוסר שביעות רצון, ומשהשתררה שתיקה היא אמרה: "אלייז'ה, אתה לא משתתף בשיחה ואפילו לא מביט לעברנו. תמיד היית רחפן אבל זה נעשה גרוע יותר ככל שאתה מתבגר."

לילי קמה ממקומה בחדות. "אנה! את נעשית גרועה יותר ככל שאת מתבגרת! את מבקרת את כולנו על ימין ועל שמאל והקמטים שלך מעמיקים."

"אין צורך להעליב באופן אישי," התערב אייזק במהירות. "שבי, לילי. בואו נשוב לשוחח כמו קודם."

אך לילי לא התיישבה. "אתה יוצא מזה בזול ולכן לא אכפת לך, אייזק," היא הטיחה בו. "אבל אני סובלת את ההתנשאות שלה מרגע שנולדתי. אני יודעת שגם לי וגם לאלייז'ה זה נמאס."

אלייז'ה קם גם הוא. "בואי נצא רגע החוצה, לילי," הוא אמר והוביל את לילי אל מחוץ למסעדה. אנה נעצה בהם עיניים מבעד לחלון השקוף וראתה את לילי הנסערת מנופפת בידיה ואת אלייז'ה מרגיע אותה בעדינות.

"אתה לא יכול לומר שהוא לא אדיש," סיננה אנה לעבר אייזק.

"אני חושב שהוא פשוט מכיר את לילי טוב יותר. שניהם גרים כאן, ובכנות, אנה, שנינו היינו קשוחים איתו מרגע שנולד," אמר אייזק ושמץ של כעס בקולו.

אנה לא ידעה על מי הוא כועס, אבל היא ידעה היטב מה מכעיס אותה באלייז'ה. אייזק והיא דנו בכך פעמים רבות, וכשאביהם היה בין החיים הוא נהג להוכיח אותם על כך רבות.

אך עתה, כשהם כולם כבר מבוגרים וכל העניינים עם האלו עם ההורים והבית נמצאים בעבר, היא קיוותה שאלייז'ה יוכל לסלוח לה ולדבר איתם קצת, לכל הפחות.

במקום לומר זאת לאייזק היא קפצה את שפתיה והרימה את תיקה מן הרצפה.

"אני חושבת שאפשר לסיים כאן, אנא העבר ללילי ולאלייז'ה את המידע מבית החולים," היא ביקשה, ופנתה ללכת.

באותו רגע התקרב המלצר עם מגש בידיו. "קינוח באדיבות מר סמית'," הוא אמר, והניח ארבע צלוחיות של גלידה על השולחן. אייזק ביקש מאנה לשבת וסימן ללילי מבעד לחלון להיכנס בחזרה.

אלייז'ה נכנס ראשון והתיישב סמוך לאייזק. לילי נכנסה אחריו ונטלה לעצמה מיד צלוחית קינוח.

את הדקות הבאות העבירו בשתיקה. לבסוף אמר אלייז'ה: "רציתי לדבר על כך קודם עם לילי כיוון שהעניין נוגע אליה באופן ישיר, אבל עכשיו אפשר לספר גם לכם," הוא התרווח במקומו. "כתבתי מחזה על שנות הילדות שלי והוא יעלה בתיאטרון בעוד כחודשיים."

אייזק טפח על שכמו בחיבה, ואנה נשמה עמוק שוב. נדרשו לה כל כוחותיה לא להעיר אף הערה, לא לשאול שום שאלה שעלולה להתפרש באופן שלאו דווקא התכוונה אליו.

אייזק שאל אם דמותו משתתפת במחזה, ואלייז'ה ענה שהוא מתמקד בעיקר בו ובלילי ובחבריהם. אנה הנהנה בשתיקה. לילי העיפה בה מבט חודר אך לאחר דקה אחת או שתיים עברה לדבר על נושא אחר.

בסוף ארוחת הצהריים קמו ארבעתם יחד והלכו לכיוון היציאה מהמסעדה. אייזק נפרד לשלום מסמית', אלייז'ה סייע לילי לשאת את שקיותיה ואנה הלכה במאסף.

רגע לפני שעברו את סף הדלת, שלח אלייז'ה את ידו לאחור ולחץ בחום את ידה של אנה.

לילי חייכה חיוך קטן, אלייז'ה פסע בצעדים נמרצים, אוחז בידיהן של שתי אחיותיו הגדולות, אייזק סיפר בדיחה אחרונה ואנה הבטיחה לעצמה שבפעם הבאה היא תזכור את התמונות.