מעשה באחות

דוד הגאון היה מקדיש את כל ימיו ללימוד בבית הכנסת. ספרים רבים היו מונחים לפניו, וצעירים ישבו מאחוריו, מלקטים כל מילה שהוציא מפיו. הוא היה בקושי בן עשרים שנה כשנפטר אביו, הרב, ומאז היה תופס את מקומו ולומד ללא הפסקה.

בבית הייתה אמו שרה עומדת על הסירים ומבשלת ארוחות חמות שנשלחו אליו על ידי אחד מנכדיה. בשאר הזמן הייתה מנקה את הבית, מסייעת לשכנותיה בכל דבר שהזדקקו לו ועוזרת לבנותיה בהשגחה על התינוקות.

אחות הייתה לדוד הגאון, מבוגרת ממנו בשנתיים אך קטנה ממנו בגופה. הוא, שהיה יושב כל היום על לימודו בחדר קטן, היה מצומק וחיוור, אך היא הייתה זעירה יותר. קשר מיוחד נרקם ביניהם עוד כשהיו ילדים, וגם עתה היו מבינים אחד את השנייה בקלות. לדוד לא היו ספרים רבים משלו, את כל מה שלמד – למד מספרי בית הכנסת. אבל לאחותו היו ספרים רבים שאספה עם השנים ואחסנה בארגזים מתחת למיטתה. היא שמרה עליהם כאילו היו אוצר של ממש ולא נתנה לאיש להתקרב אליהם. רק דוד היה יושב איתה מדי שבת והיה קורא מספריה, כשהיא לידו, ממהרת להסביר כל דבר שחמק ממנו.

מיד לאחר חג הפסח קרא דוד בספר המספר את סיפורם של כמה מלחים שניצלו מספינה טובעת. האחות הנלהבת מנתה את שמותיהם והסבירה לדוד מדוע השמות מסמלים את האומץ והנחישות שנדרשו להם. דוד השתעשע מההתרגשות הרבה סביב הספרים. אחותו הייתה מתמלאת התלהבות בקלות, והוא שמח שיש בו היכולת להקשיב לה.

באחד מחודשי אב הגיע האח הבכור, מנחם מאיר, לביקור. היו איתו שני בניו הגדולים, נפתלי ויצחק. כל הדרך מהעיר הגדולה הביאו איתם האחיינים חדשות על המלחמה וחידושים מן החנויות: משחק מתכת מצלצל בקול, ספר מלא סיפורים מפחידים, תמונות של מערות חדשות.

דוד לא התעסק במשחקיהם הילדותיים. שרה גערה במנחם מאיר על שהרשה לילדיו להתעסק בחפצים האלו, אבל הבית נמלא בהם עד מהרה. יחד עם בני דודיהם הקימו האורחים קול מהומה גדול בכל שעות היום.

ביום רביעי בשעות אחר הצהריים פרצה אחותו של דוד הגאון אל בית הכנסת בפנים חיוורות מאימה. "מהר, מהר," היא זירזה את אחיה. "המים מציפים את הבית כולו. בוא, דוד, אימא זקוקה לך!"

דוד לא קם ממקומו. הוא נעץ את עיניו בדפים והתעלם מקריאותיה של אחותו הנרגשת.

שעות ארוכות הוא המשיך לשבת, עד שהלילה כבר קבע את מקומו בעיירה. אז יצא את בית הכנסת וחזר אל ביתו. הבית שקט היה, יבש ונקי כבכל יום. האחיינים כולם נמו את שנתם ורק מנחם מאיר ישב בחצר וקרא בעיתון. דוד נכנס בשקט, והבחין באמו יושבת על-יד מיטתה של אחותו.

שרה הרימה את ראשה כששמעה את צעדיו. עיניה נצצו מדמעות שלא בכו. דוד התיישב על כיסא נמוך ואחז בידה בצער. את הלילה העבירו בשתיקה ובהתבוננות בחולה.

ימים אחדים עברו על הבית בדממה. דוד היה יושב כהרגלו בבית הכנסת והילדים כולם שיחקו בחצרות אחרות. מנחם מאיר הסתובב בעיירה, פגש מכרים מהעבר וניהל דיונים ארוכים על מלחמות ודתות. בבית הייתה שרה טורחת על ארוחות גדולות ששלחה לדוד הלומד. כל היום נשאה תפילות שדבר לא יפריע לו מללמוד.

האחות החולה שכבה במיטתה כל הימים. מדי כמה שעות הייתה מתעוררת אל בכי מבוהל. קריאות היו מתמלטות מפיה מתוך השינה, מתארות זוועות על קרבות ופיצוצים.

ביום שני חזרו מנחם מאיר ובניו אל ביתם. ביום שלישי, עם זריחה, התעוררה האחות. היא לא זכרה דבר מימי חוליה. ללא כל קושי קמה ממיטתה, החליפה בגדיה ופסעה אל המטבח בצעדים נמרצים. היא התקינה ארוחת בוקר גדולה ויצאה לחצר כדי לנשום אוויר צח.

כעבור כמה דקות יצא אחריה אחיה דוד. הוא דרש בשלומה וכשענתה בחיוך נכנס בזריזות אל הבית והעיר את אמו.

אחרי שאכלו ארוחת בוקר שקטה, בה ניסתה האחות למלט סיפורים מפיותיהם של אמה ואחיה ללא הצלחה, יצא דוד אל בית הכנסת. שרה נתנה לבתה רשימה ארוכה של מטלות ויצאה אל בית אסתר, בתה.

דוד שב מוקדם מבית הכנסת. הוא עמד מול אחותו בפנים מתוחות. לא היה איש בבית מלבדם.

"הספרים," פתח דוד. אחותו הביטה בו בחוסר הבנה.

לפתע נכנסה השכנה ומגש של לחמניות בידה. "אוה, התעוררת," היא אמרה אל האחות.

דוד סימן לה בידיו לחדול, אבל השכנה הדברנית הפליגה בדיבוריה על קריאות ההצלה מפני הבית המוצף שקראה האחות, ועל הימים שבילתה שוכבת במיטתה.

האחות עמדה בדממה ומבט של כאב בעיניה. השכנה יצאה עם הלחמניות ודוד הניח יד חמה על כתף אחותו.

"מה קרה לי?" היא שאלה, דמעותיה שוטפות את לחייה.

"הספרים," ענה דוד. "הספרים לא יכולים להיות כאן."

האחות נענעה בראשה לשלילה. היא הבינה את דוד. היא זכרה את הספר שקראו לפני שבועות אחדים ואת אחיה הכירה היטב. אם אכן חלתה ואכן נטרפה עליה דעתה, כאותה ספינה בודדה שהפליגה על המים ולפתע לא הייתה עוד, דוד כבר הבין מה שיבש אותה כך ומה התרופה.

אבל הספרים, איך אפשר לוותר על הספרים?

דוד אחז בידה והוביל אותה אל החדר. בוכה הוציאה האחות ספר אחד מן הארגז. דוד לקח אותו מידה ויצא מהחדר. יותר לא ראתה האחות את הספר הזה, וגם לא את הספרים שמסרה לדוד בימים הבאים. לאט לאט נעלמו הספרים כולם מן החדר, ושוב לא היה עוד דבר שיטריד אותה.

שרה הייתה עומדת מן הצד משתוממת. באחד הערבים שוחחה עם דוד וביקשה לדעת מדוע נעלמים הספרים בזה אחר זה מן הבית. דוד שקל את מילותיו ובחר לספר לאמו כי אין בהם השפעה טובה לאחותו. כדי לרפא אותה, ולכל הפחות כדי לוודא שלא תחלה שוב, עליו לקחת את הספרים אל היער ולטמון אותם שם.

"אבל, דוד," אמרה שרה בקריאת בהלה, "אל תלך אל היער לבדך! עליך לשבת בבית הכנסת וללמוד."

"אחזור אל בית הכנסת כשאסיים לשמור על אחותי," אמר דוד בחיוך.

שרה ביקשה את דוד שישמור גם על עצמו. היער היה מקום אפל ולא נעים. דוד הבטיח כי הוא נשמר והמשיך בהעלמת ספריה של האחות.

כמה שבועות לאחר מכן חשה האחות טוב כפי שלא חשה מאז ילדותה. עורה קיבל צבע ותנועותיה היו רחבות יותר. אחייניה התענגו על השעות בחברתה, בהם ניגנה על הפסנתר ולימדה אותם לקרוא ולכתוב. שרה עדיין עמדה במטבח ובישלה את הארוחות. דוד שב ללמוד בבית הכנסת.

באחד הימים איחר דוד לחזור. הלילה כבר כמעט תם כשנואשה שרה מלעמוד בחצר ולהמתין לבואו. היא זירזה את נכדה הצעיר רפאל שילך לחפשו. רק כעבור שעות רבות חזר רפאל עם דוד נתמך על זרועו.

הספר האחרון הוטמן ביער, אבל דוד חזר תשוש. זרועו הימנית הייתה פצועה וחבולה והוא נכנס אל מיטתו ולא יצא ממנה. שרה עמדה על-יד מיטתו דאוגה ובוכייה. הדמעות שטפו מעיניה רבות ומלוחות.

ימים רבים עברו ודוד עוד שכב במיטתו. גם כשהתעורר המשיך לשכב ולבהות בתקרה ובקירות.

בראש חודש כסלו קמה שרה ממקומה בחדרו. היא היטיבה את שמיכתו והלכה אל המטבח, שם ישבה בתה וקילפה ערימה של תפוחי אדמה.

"בואי, יקירה, נשב בחצר," אמרה שרה ונטלה את זרועה. "בואי, טובה'לה."