לימוני קיץ

בחצר של סבא וסבתא שלי, במושב, תמיד היה עץ לימונים. כשהיינו ילדים היינו נוסעים אליהם בכל קיץ, מבלים שבועות חמים ארוכים בין הבתים, כמעט רצים אל השדות וברגע האחרון נסים אל הבית לקול קריאות המבוגרים המזהירים אותנו מפני הנחשים.

לא חשבתי על עץ הלימונים כבר הרבה שנים, מאז שהפסקנו להגיע למושב בקיץ, אבל בשבוע שעבר עמדתי במטבח שלנו וחתכתי סלט ירקות לארוחת הצהריים. המזגן שבק חיים ולכן היה חם מאוד. חתכתי את הלימון לשניים וסחטתי את אחד החצאים מעל לקערה הגדולה ופתאום חשבתי על עץ הלימונים ועל סבא וסבתא והמושב.

כרמל חזר באותו רגע מהעבודה ועזר לי לסדר את הכלים ואת האוכל על השולחן.

"מה יש, מאיה, את שקטה," הוא אמר אחרי שהתיישבנו לאכול.

"נזכרתי במושב," עניתי קצרות. הסלט היה טעים מאוד, עם טעם לימוני, בדיוק כמו שאני אוהבת.

"במושב?" תמה כרמל.

הוא ידע כמובן איפה סבא וסבתא שלי גרים, אבל זה אף-פעם לא היה עניין גדול. בתור ילדה ביליתי שם חלק ניכר מזמני, אבל כשהתבגרתי הפסקנו להגיע באופן קבוע ועכשיו אני כבר בקושי מבקרת. הפעם האחרונה בה הגעתי אל הבית של סבא וסבתא הייתה לפני יותר מחצי שנה, וגם אז זה היה רק ביקור קצר מאוד בדרך הביתה מסוף-שבוע באילת.

אז סיפרתי לכרמל.

"בבית של סבא וסבתא שלי, במושב, יש עץ לימונים. בכל קיץ סבא היה עוזר לי לעלות על הסולם ולקטוף כמה מהם. אחר-כך הייתי מכניסה אותם אל המטבח. סבתא הייתה אופה עוגיות נהדרות כאלו עם אגוזים, ותמיד הייתה מוסיפה גרידת לימון. זה טעם שאי-אפשר להשיג בשום מקום אחר."

הטלפון של כרמל צלצל והוא ענה בזריזות.

"מצטער, מאיה, אני חייב לרוץ לעבודה. יש משבר קטן," הוא אמר בטון מתנצל. הנהנתי בשקט, הכנסתי לו אוכל לקופסת פלסטיק, ורגע לפני שהוא יצא מהבית, אמר כרמל: "למה שלא תיסעי למושב? לא תכננת לעשות כלום היום, זה דווקא יכול להיות נחמד."

נדהמתי מכך שלא חשבתי על הרעיון הזה בעצמי. סיימתי לאכול ולשטוף את הכלים, ארזתי עוגת שמרים בשביל סבתא ויצאתי לדרך.

הכבישים שמובילים דרומה מתל-אביב לא זרים לי. הרדיו, בשעות אחר-הצהריים האלו, ניגן שירי ילדות ונוסטלגיה, והאוויר החם התפוגג קצת בנסיעה המהירה.

אף-פעם לא היה צורך להתקשר לסבתא כדי להודיע לה שבאים לבקר. היא תמיד בבית, לבושה בשמלה כהה ומטפחת צבעונית, משהו תמיד מתבשל על הגז או נאפה בתנור.

זה הפתיע אותי, אבל התחלתי להתרגש מהביקור הזה. לא גדלתי במושב, אבל הוא היה לי בית שני. וכבר כל-כך הרבה זמן שלא ראיתי את סבא וסבתא שלי.

כשנכנסתי מבעד לשער החדש של המושב, הרגשתי כאילו חזרתי אחורה עשר שנים. נכון, הרחובות השתנו קצת, יש גן משחקים חדש וכמה בתים גדולים ומפלצתיים בצבעי אפור וארגמן בין הבתים הישנים, הקטנים, הלבנים-צהובים, אבל רחש הגלגלים על כבישי העפר, ניחוח השדות הקצורים ומגע האוויר החם והקל על פניי, כל אלו סימנו לי שהגעתי אל המקום הנכון.

חניתי את הרכב בסמוך לחצר הקדמית. הבית של סבא וסבתא שלי ניצב כרגיל, לא גדול ולא קטן, צבוע בלבן מתקלף ומוקף בדשא כהה. בצד ימין, על הדשא, הייתה ערימת ארגזים גדולה ובצד שמאל ספסל עץ כל-כך ישן, שאני בטוחה שאף-אחד לא יושב עליו כדי שלא יתמוטט. וזו רק החצר הקדמית, הקטנה, הפונה אל הרחוב ואל בית הכנסת שבצד השני של כביש העפר.

נכנסתי בדלת אחרי דפיקה קצרה שנענתה בקריאת "אפשר להיכנס" זריזה. סבתא ישבה אל שולחן המטבח וניפתה קמח ולידה ישבה אחת מהשכנות שלה. אף-פעם לא הבדלתי ביניהן, בין כל השכנות. כולן נראו כמו גרסאות קצת שונות של סבתא שלי. הן גרו בסמוך אחת לשנייה כבר כל-כך הרבה שנים, בבתים דומים ועם משפחות גדולות, שבקלות יכולת ללכת לאיבוד בין כל הנשים הטובות האלו.

אבל אם אי-פעם היית הולך לאיבוד באמת, הן היו נוטלות את ידך וקוראות בקול: "מי הסבתא של הילד הזה?" ותוך רגע כבר היית מקבל עוגייה או סוכרייה ומטר של נשיקות.

רכנתי לנשק את סבתא והיא זירזה אותי ליטול קערה מהארון ולמלא אותה בקוסקוס ובמרק שעל הגז.

"המרק צמחוני, מותק, כי שי של אסתי היה כאן לארוחת צהריים," אמרה לי סבתא בחום. "אבל יש עוף במקרר, את רוצה שאחמם לך?"

"לא, תודה סבתא," אמרתי בחיוך של ילדה מתפנקת.

ישבתי לשולחן עם קערה וכף ואכלתי. סבתא שוחחה עם השכנה על מתכון לתפוחי-אדמה ותכשיר ניקוי חדש שמישהו קנה לה, ושתיהן המטירו עליי שאלות רבות, על הלימודים והעבודה והבית וכרמל.

אחרי כמחצית השעה השכנה חזרה הביתה ואני שאלתי את סבתא איפה סבא.

"במנחה, מה זאת אומרת," אמרה סבתא בקול ענייני. "במנחה ושיעור, אחר-כך ערבית, הוא יגיע לארוחת ערב."

הנהנתי. בבית של סבא וסבתא סופרים את הזמנים בצורה אחרת. בין תפילה לתפילה יש ארוחות ובין חג לחג יש חתונה לנכד כזה או אחר, ובין לבין תמיד יימצאו כמה דקות לשבת עם כוס של קפה שחור, לשוחח ולקפל כביסה.

סבתא הוציאה את מגש העוגיות מהתנור והעבירה כמה מהן לצלחת זכוכית קטנה. יחד יצאנו אל החצר האחורית, הגדולה. תכננתי לבקש מסבתא לקחת כמה לימונים הביתה, אולי גם נענע. אבל ברגע שיצאנו, חשכו עיניי. עץ הלימון היה כרות, שוכב מושפל בצד החצר.

"סבתא!" קראתי בקול. "מה קרה לעץ?"

"אה, מישהו קנה את הבית של מזוז, השכנים שלנו, ועושה עכשיו שיפוצים. הם הורידו לנו את העץ בטעות, הוא תמיד פלש לחצר הזאת, את יודעת."

הבטתי בו בצער ובאכזבה. סבתא התיישבה תוך אנחה על כיסה הנדנדה שקנו לה הילדים ליום-הולדת שבעים, לפני כמה שנים.

"שבי, שבי מותק," היא טפחה על הכיסא הסמוך אליה. ישבתי ואכלתי את עוגיות האגוזים בעלות הטעם הלימוני, המוכר, והבטתי אל השדות המשתרעים הלאה, אל הכביש שאחריהם ואל השמיים המתחילים להחשיך.

סבתא סיפרה לי על הבת של מזוז שהייתה חברה טובה של אמא שלי, על סבתא שלה שהייתה בת-דודה רחוקה שלהם, על בית-הכנסת המשופץ.

"שום-דבר לא כמו שהיה," אמרה סבתא. ולא הבנתי איך זה לא מפריע לה.

"לא קשה לך לראות את המושב גדל כל-כך? משתנה?" שאלתי.

"למה שיהיה קשה? זה לא כמו שהיה, אבל זה אומר שגדלנו. יש עוד ילדים, עוד משפחות. בית-כנסת גדול. בשביל זה התפללנו ועבדנו וחיכינו."

זה ניחם אותי קצת, אבל עץ הלימון הכרות עוד שכב שם, ותחושה גדולה של החמצה וכאב פיעמה בי. כמה דמעות פרצו ממני החוצה וסבתא ליטפה את כף-ידי וניחמה אותי בהמהום. מבין היפחות השקטות שלי שמעתי את סבא יוצר לחצר.

סבא הדליק את המנורה והניח מגש עם לחם, חביתה וסלט על השולחן הקטן, ואז עטף את ראשי בידיו ובירך אותי. אחרי כמה שאלות קצרות ששאל אותי סבא על הלימודים והעבודה והבית וכרמל, נכנסנו למטבח כדי ליטול ידיים, והתיישבנו בחזרה בחצר כדי לאכול ארוחת ערב.

רגע לפני, שאלתי את סבא במה תיבל את הסלט אם אין לימונים.

וסבא אמר: "נשארו עוד כמה לימונים, מאיה. תיקחי לך הביתה בשקית, כבר ארזתי אותה בשבילך."

חייכתי וטעמתי מהסלט. טעם הלימון התפשט בפי והקיץ מעולם לא הרגיש נעים יותר.