שלושים ימים של אתגר כתיבה - פוסט מתעדכן
באתגר הזה אני כותבת בכל יום, במשך שלושים ימים, לפי הוראות שמצאתי באתגר אינטרנטי.
היום הראשון:
קחי אותנו לטיול כתוב במורד הרחוב
שלך ואל המקום האהוב עלייך דרך העיניים של מישהו אחר.
**
יש כאן המון מדרכה, ייקח לנו שנים
ללכת את כל זה. יו, הנה משאית! מעניין מה יקרה אם אני יטפס עליה, יש בתוכה ספה
שחורה כזאתי. אולי אני יכולה לישון כאן. אם אמא תרשה לי. היי, הכלב הזה ממש גדול!
למה הוא הולך לבד? מעניין מי גר בבניין הזה. יש לו קיר מאוד יפה. אבל מה זה הגדר
הזאתי, היא ממש גבוהה, כמעט עד השמיים! והיא בכלל לא יפה. כמה ילדים קשקשו עליה.
אוף, אמא קוראת לי. אסור לי לחצות כביש לבד. אבל בצד השני יש הרבה פרחים על העץ! כאלה
ורודים. וואי, כמה מכוניות! זה כביש ממש גדול. למה כולם נוסעים מהר, הם לא רואים
שאנחנו רוצים לעבור? הנה, הנה, הנה, הגענו! הנה הספרייה! אמא מרשה לי לקחת שתי
ספרים! יאא, קפוא כאן! רגע, צריך לשים אכולג'לי.
היום השני:
חשבי על שלושה אנשים בחייך. תני
לדמות שלך את השיער והצחוק של האדם הראשון, הפנים וחדר השינה של האדם השני ואת
המלתחה והמנייריזם של האדם השלישי. זו הדמות הראשית שלך. תרגישי חופשיה לתת לו או
לה איזה מאפיינים אחרים שאת רוצה. תני לנו מושג מי הדמות שלך על ידי תיאור רק של
שישים השניות הראשונות בסדר היום של הדמות.
**
השעון המעורר צלצל בחדות. היא קמה
בבת אחת, מוכנה לקראת היום העמוס. עבודה, עבודה, ושוב עבודה. היא נדחקה בין המיטה
לקיר כדי לצאת מהר יותר מהחדר ולחסוך שניות יקרות, נוטלת מהשידה את המשקפיים
וממהרת אל השירותים. את הפנים היא שטפה בזריזות, את השיער השחור הארוך היא סירקה
לאט. קרם פנים, חולצה מעוטרת וחצאית ארוכה, והנה היא מוכנה, ניצבת לפני היום בלי
טיפה של עייפות.
היום השלישי:
עכשיו שלחי את הדמות שלך אל בית
הסבתא הרגזנית שלה לביקור. כתבי את הסצנה של הגעת הדמות שלך.
**
שלומית נקשה על הדלת בעודה משוחחת
בטלפון עם מישהי מהעבודה. סבתא שלה פתחה את הדלת תוך רטינה על 'הילדים של היום שכל
הזמן בטלפון'. כמובן שהיא כבר לא ילדה, אבל שסבתא תפספס הזדמנות להיאנח? חס וחלילה.
אחרי שהתיישבו שלומית הכניסה את
הטלפון לכיס ושאלה את סבתא מה שלומה.
"נו, מה כבר יכול להיות שלומי,"
אמרה סבתא בעודה מנפנפת על פניה בעיתון. "חם לי נורא כל הזמן. אבא שלך אמר
שיבוא לתקן את המזגן. לא בא."
"הוא בטח יבוא מאוחר
יותר," שלומית ניחמה.
"מאוחר יותר אני אצל הרופא. מה
את חושבת, שאני רק יושבת ומחכה לכם שתבואו?"
שלומית נשענה לאחור והתבוננה סביב.
שום דבר לא השתנה בסלון מאז הפעם האחרונה שהייתה כאן. אפילו לא כוס הפלסטיק
שהתגלגלה מתחת לשידה וסבתא לא מצליחה להוציא, אבל לא מבקשת עזרה כדי שלא ירחמו
עליה.
זה מצחיק, עניין הרחמים הזה. סבתא
אוהבת לדבר על הרופאים ועל כמה חם לה, אבל חס וחלילה שהיא תחלק הוראות. 'אני לא
אימא שלך,' היא אומרת.
"להכין לך משהו לשתות?"
שאלה שלומית את סבתא בדרכה למטבח.
"לא, לא, אני בסדר. אבל אם את
כבר במטבח תביאי איתך בקבוק מים מהמקרר. וכוס זכוכית. יש שק תפוחי אדמה על הרצפה,
תכניסי אותם למגירה. בבקשה."
היום הרביעי:
דמייני שהדמות הראשית שלך הרגע הפכה
לפסל. תארי את המחשבות שלו\שלה.
**
מה. למען. השם. היי, והוו, מה למען
השם?! אני חייבת חייבת חייבת להגיע כבר! לא, לא, זה לא קורה לי. מה קורה לי?
הצילו! מה למען השם? מה זה הדבר הזה? היי, מישהו שומע אותי? זו בדיחה? מה קורה כאן?
אני תקועה. אני פשוט עומדת במקום.
אפילו להסתכל הצידה אני לא יכולה. יש לי ציפור על הראש! היא רוקדת לי על הכתף! מה
למען השם! הנה עוד אחת!
היי, גברת, תסתכלי רגע לכיוון שלי,
את לא רואה שאני מנסה לרמוז לך בעיניים שתקראי לרופא או משהו? הם פשוט עוברים
לפניי! היי! מי שמשחק לי במוח, תשחרר את זה, זה לא מצחיק!
היום החמישי:
הנוזל האחרון ששתית הפך את הדמות
הראשית שלך לגיבור\ת-על. מה הכוחות החדשים של הדמות הראשית שלך מאפשרים לו או לה
לעשות?
**
יעל הגיעה הביתה אחרי יום חם
וארוך בחוץ. ללא שהיות היא פנתה אל המטבח ומזגה לעצמה כוס גדולה של מים קרים. היא
שתתה אותה בגמיעות גדולות, מרווה את גופה המזיע. כשסיימה והניחה את הכוס בכיור,
היא שמה לב למשהו מוזר.
הכוס התרוממה קצת, הברז נפתח, והכוס
שטפה את עצמה. כלומר, הסקוטש האפור הקטן קפץ ממקומו, עצר ליד בקבוק הסבון שהתרומם
גם הוא, וביחד עם הברז הם ניקו את הכוס והניחו אותה במייבש.
יעל ניערה את ראשה, חושבת שבטח היא
הוזה. כל כך חם בחוץ. אז היא פתחה את המקרר כדי להוציא אבטיח קר, ואחרי שהניחה
אותו על השיש, היא התכופפה מהר מספיק כדי לחמוק מהסכין שעפה החוצה מהמגירה ומקרש
החיתוך שהצטרף אליה. האבטיח התגלגל עליו והסכין חתכה במרץ. קערת זכוכית גדולה יצאה
מהארון לאט לאט, וריחפה בזהירות אל השיש.
זה כאילו שהחפצים סביבה קולטים מה
היא רוצה לעשות, ופשוט עושים את זה.
יעל צמצמה עיניים בחשדנות. היא שלפה
את הפלאפון מהכיס, אבל לפני שהספיקה לעשות משהו, המסך עצמו חייג לחברתה הטובה
מירי, אליה התכוונה להתקשר.
לא אלאה אתכם, אותו יום היה היום
המוזר בחייה של יעל. היא לא הלכה לראות רופא, כי כמובן שזה לא קשור ושום דבר לא
כאב לה, אבל היא פתחה יופי של ערוץ יוטיוב.
היום השישי:
חשבי על האוכל המועדף עלייך. נסי
לגרום לו להישמע מגעיל ככל האפשר.
**
אוקי, תשמעו, יש לו את הצבע הכי דוחה
בעולם. אין מצב שהוא לא מזכיר לכם בוץ או ביוב או דברים כאלה. ועוד עם השאלה
הנצחית: מה עדיף, שוקולד בטעם של צואה או צואה בטעם של שוקולד. זה נורא.
שלא לדבר על זה שת'כלס הדבר הזה כל
כך מפוצץ בסוכר שכשאת כבר אוכלת שוקולד הגוף שלך מותקף על ידי מיליונים של גרגירים
לבנים קטנים. זה כמו לשתות כוס סוכר וזהו. נורא ואיום.
והמרקם... אוי. אוי. באותה מידה אפשר
ללעוס מלא אפונה בבת אחת. נדבק לשיניים. נימוח, אבל לא בקטע חיובי. זוועה.
היום השביעי:
תעשי ספוילר לסוף הסרט האהוב עלייך
בלי שום הקשר.
(אני אעשה את זה על הסרט השני האהוב
עליי, כי על הראשון באמת חבל שאעשה ספוילר.)
**
ואז, עייפים, מפוחדים, מותשים וככל
הנראה גם רעבים, הם עמדו על הסלע, צמודים זה לזה, ולא נותר להם דבר לעשות מלבד
להתפלל.
וכשהעמק נפתח והמים התפזרו, ושוב הם
הלכו, שוב הצעידה הגדולה של חדוות שבט-משפחה, העייפות והפחד פינו את מקומם לשלווה
מתרגשת.
אבל הסנאי - האם הוא סנאי? - לא שרד.
היום השמיני:
קחי משפט חסר ייחוד כמו "מה
שלומך?" כתבי את אותה השורה מחמש נקודות מבט שונות.
**
1. "וואו אמא, הסלט יצא טעים
אש. את יכולה להעביר לי את המלח?"
2. "רואה? את זה עושים עם כל דג
לפני שהוא נכנס לתנור. עכשיו, את יכולה להעביר לי את המלח?"
3. "היי, סליחה, אני לא מגיעה
למדף העליון... את יכולה להעביר לי את המלח? כן, זה בדיוק. תודה."
4. "את יכולה להעביר לי את
המלח? אני לא רוצה לצייר עם הפנדה! אני רוצה לעשות כמו מה שאת עושה. בצלחת. ואז
להכניס את זה לבקבוק."
5. "אוקי, אני לא יכול לשמוע כשאת
צועקת ככה. אני לא מבין מה הבעיה בסירה שלך. את כבר ממש בים אז תנשמי. לא, אל
תצעקי. אוקי, נעשה את זה אחרת. את יכולה להעביר לי את המלח בבקשה? הוא יסביר לי
טוב יותר."
היום התשיעי:
הפכי ציוץ להייקו.
**
שימו לב אליי:
זהירות מיתושים,
יש בהם שבבים.
היום העשירי:
נסי לשכנע את הקורא שלך שיצור
מיתולוגי לבחירתך קיים.
**
אוקי, תראו, אני יודעת שזה נראה
מפוקפק, אבל תישארו איתי.
אף אחד, אף פעם, לא *לא* ראה אותו.
כלומר, אין סיכוי שיש רישום של כל לידה בעולם, נכון? בטח יכול להיות שהם מסתתרים
איפשהו. כי אריה סתם ככה זה משעמם, אבל אריה *מכונף*! תחשבו על זה רגע, זה לקחת
בעל חיים מרשים גם ככה, ולהוסיף לו את הדבר האחד שחסר לו. למה נראה לכם שאריות הם
מלכי החיות? בגלל הרעמה? השאגות? לא, אלו בני הדודים המכונפים שלהם! בני האדם לא
רואים אותם ובדיוק בגלל זה כל בעלי החיים עושים בדיוק מה שהם דורשים.
וכל הקטע הוא שהם כל כך נשגבים שהם לא
מתגלים אלינו ובכל זאת עוזרים לנו.
מכירים ברקים ורעמים? הרעמים הם
שאגות, הברקים הם סכינים שאיתן האריות המכונפים קורעים את העננים כדי *שיירד אלינו
גשם*, הם אלו שדואגים לנו.
היחידים שראו אותם כל כך התפעלו שהם
מייד פנו לבנות פסלים בדמותם, כדי שאף אחד אף פעם לא ישכח. והנה, אנחנו בכל זאת
מכחישים.
הם לא נגלים בפנינו כי הם כל כך
נשגבים. אבל הם בהחלט, בהחלט קיימים.
היום האחד עשר:
את דרקונית עכשיו. תארי את המטמון
שלך.
**
בדיוק בלב ההר, בסופן של כל המחילות,
בחדר רחב ידיים, קר ואפל, שוכנות כל ההבטחות שאספתי עם השנים.
פרחים, אלפי פרחים. כאלו שהגיעו מאדם
שהבטיח לחזור, כאלו שהגיעו מאדם שהבטיח לא לשכוח. כאלו שהושארו על אבנים קרות או
על פתחי דלתות.
פתקים קטנים יקרים עם רשימת קניות או
משפט קלישאתי כזה או אחר.
כמה שרשראות זהב וכסף משובצות
יהלומים, ניחוח קל של הבטחת אמונים נלווה אליהן.
כל מיני חפצים שאנשים השאירו כפיקדון
לפני שגנבו את המכונית: שעונים, שטרות כסף, טבעות.
תמונות שמשמרות בתוכן רגעים שלא
יחזרו, של אדם שלא שב ובתים שכבר מזמן אינם.
כל ההבטחות מצטופפות אחת אל השניה,
ואף אחד כבר לא מגיע לדרוש אותן. לאף אחד כבר לא אכפת מהבטחות.
היום השנים עשר:
קחי את השורה הראשונה של הרומן האהוב
עלייך. הסירי והחליפי את שמות העצם והפעלים, וכתבי סיפור שמתחיל עם השורה החדשה
שלך. מחקי את השורה הראשונה.
**
אם אני רוצה לסיים את היום הזה כמו
שצריך, אני חייבת לכתוב את החלק האחרון של העבודה ולהגיש אותה. אני לא יכולה לאחר
שוב.
הפעימות בראש מתגברות והופכות
לדפיקות. אני מתעלמת. הדף מתחתיי מתמלא בשורות ואני רק רוצה לסיים, להקליד ולשלוח.
אחרי כמה דקות אני עוצרת כדי לשתות
מים.
הלוואי, הלוואי שזה יעצור.
נשארה לי פסקה אחרונה, אבל אני לא
יכולה להמשיך יותר.
אני יודעת שאני חייבת, אבל אני לא
יכולה.
חתולים ברחוב, כאלה שיוצאים רק
כשלילה, מייללים בקול. זה לא עוזר לי. לא עוזר לי גם האור. אני מכבה אותו.
אני מסתכלת על הדף. כמעט נכנעת, כמעט
זוחלת למיטה אל השינה המתוקה.
אבל נשארה לי רק פסקה אחת.
איך אדע מה נכון? לרחם על הגוף שלי או
לא להיכנע?
אני מחליטה לא להיכנע. אני לא יכולה
לאחר שוב.
אני מאמצת את הראש בניסיון למצוא את
המשפט הנכון, להיזכר מה רציתי להגיד.
אני לא מצליחה. למה אני לא מצליחה?
אני נעמדת שוב, שותה עוד כוס מים.
עוצמת עיניים לרגע ומתחננת למוח שלי שיפסיק להכאיב לי ככה.
אני מתיישבת שוב ובמאמץ כותבת את
הפסקה האחרונה.
אני מקלידה במהירות ושולחת את העבודה
בלי לוודא שהכול מסודר. יהיה בסדר.
עכשיו לישון. לישון, לישון, לישון!
היום השלושה עשר:
חשבי על הכאב הנורא ביותר שאי פעם
הרגשת. עכשיו תני לדמות הראשית שלך חתך מנייר ותכתבי את הכאב בהגזמה יתרה תוך כדי
שימוש בתיאור הכאב שלך.
**
זה לדעת שאין מה לעשות יותר. שזהו,
די, אי אפשר. הסוף הגיע. ואם הוא לא הגיע, זה אפילו נורא יותר.
במה חטאתי? רק יישרתי את שני הדפים
האלו אחד אל השני, ועכשיו הכאב הזה.
הוא לופת לי את הלב (ואת האצבע) ולוחץ
ולוחץ ולוחץ כל כך חזק שאין לי מה לעשות אלא לקבור את הפנים בידיים ולבכות ולהשתדל
שלא לצרוח.
אין מה שיציל אותי. צריך רק לחכות שזה
ייגמר ולנסות לא להיגמר בעצמי תוך כדי.
היום הארבעה עשר:
הדמות שלך פוגשת מישהו חדש באוטובוס.
הדעה שלו או שלה על האדם הזה משתנה בסוף הנסיעה. איך קרה השינוי הזה?
**
טאח, טאח, טאח. עוד בניין ועוד בניין.
נוסעים מהר כל כך. כמה כיף לצאת מתל אביב.
אני יושבת לבד והאוזניות מנתקות אותי
משאר הנוסעים. רק אני, אדל, והבניינים האחרונים של תל אביב.
בתחנה האחרונה שבתוך תל אביב עולה
צעירה קולנית. השיער הבלונדיני שלה ארוך ומוחלק, יש לה עגילים גדולים ואודם ורוד
מבחיל. היא לועסת מסטיק, מתיישבת ומייד מתקשרת למישהו.
לאט לאט עוד אנשים עולים לאוטובוס.
באיזשהו שלב היא עוברת לשבת לידי, עדיין בטלפון.
"היי, נשמה, יש לך במקרה
טישו?" היא שואלת.
אני מהנהנת ומביאה לה חתיכת נייר.
אחרי כמה דקות היא מסיימת סוף סוף
לדבר בטלפון ומטמינה אותו בתיק השחור הקטן שלה.
"וואי, איזה חום, למה המזגן לא
עובד?" היא שואלת בקלילות.
אני מושכת בכתפיים. מה אני מבינה
במזגנים של אוטובוסים.
היא מנסה להתחיל שיחה פעם או פעמיים.
שואלת מאיפה באתי ולאן אני נוסעת.
אני לא זורמת איתה כי, בכנות, לאן זה
יוביל אותנו? הסיכוי שיש לנו נושא שיחה משותף הוא די אפסי.
בסופו של דבר היא מתייאשת ומוציאה
אוזניות. אני שומעת המון תופים ורעש מהצד שלה, אבל אחרי שניים-שלושה שירים המוזיקה
אצלה נרגעת ויש בעיקר פסנתר.
מתישהו נגמרת לי הסוללה ואני מכניסה
את הפלאפון לתיק הגב שלי. היא מנצלת את ההזדמנות ומורידה את האוזניות שלה.
"היי, תגידי, את נוסעת קבוע
באוטובוס הזה?" היא שאלה.
עניתי שלא, שהייתי צריכה לסדר משהו חד
פעמי בתל אביב, בדרך כלל אני לא אוהבת ערים גדולות.
"גם אני לא," היא נשענת
לאחור. "רעש ולכלוך."
אני שואלת אותה אם היא לא גרה בתל
אביב, היא אומרת שלא, מה פתאום, פשוט חברה שלה עובדת שם.
בדיוק אז האוטובוס נעצר בתחנה ליד
מושב ותיק קטן והיא יורדת. היא מנפנפת לי לשלום בחיוך מבעד לחלון.
וכשהאוטובוס המשיך לנסוע הרבה עצים
חלפו על פניי.
היום החמישה עשר:
אפייני את אתר האינטרנט האחרון שביקרת
בו. שלחי את הדמות החדשה הזו לסופרמרקט.
**
אני שונאת לבחור עגבניות. תמיד אני
אתקל באחת רקובה. אני חייבת לברור אותן אחת אחת כמובן, אבל אני שונאת לעשות את זה.
היום בבוקר, כשעמדתי ליד העגבניות,
אישה אחת ניגשה אליי וביקשה הכוונה אל מחלקת הדגים. אני תוהה איך כל דוברי האנגלית
יודעים מייד לגשת אליי. עזרתי לה, והיא הודתה לי באנגלית מהירה ומלאת חיים. רק את
המילה 'תודה' היא אמרה בעברית.
שתי שפות זה נוח, בחיי.
בכל אופן, המשכתי לאסוף מצרכים אל הסל
שלי, ואז ראיתי שוב את האישה מהדגים. היא עמדה עם אישה אחרת וניסתה לבקש עזרה.
האישה השנייה לא הבינה מילה באנגלית,
כנראה, אז ניגשתי לעזור.
למרבה ההפתעה, גיליתי שזו הייתה המורה
שלי למתמטיקה מהתיכון. היה לה קטע כזה לקרוא לנו בשם משפחה ואחריו בשם הפרטי, זה
הרגיז אותנו נורא.
"פיקס מור, פיקס מור, הכנת
שיעורי בית?"
בכל אופן, אמרתי לה שלום ופניתי מייד
לעזור לאישה עם האנגלית.
זה היה נחמד, להרגיש נחוצה ככה, אפילו
בשביל מישהי שאני לא מכירה.
זה עשה לי את היום.
היום השישה עשר:
הדבר האחרון שנגעת בו (חוץ מהפלאפון)
מנסה להרוג את הדמות הראשית שלך. הסבירי למה.
**
יותם היה ילד שובב. הוא היה רץ, מטפס,
קופץ, וכל זה תוך צחוק רחב מתגלגל.
כשהיה בן ארבע בערך, קנו ההורים שלו
שולחן חדש לפינת האוכל, ואיתו שישה כיסאות. הם היו כיסאות עץ חומים נחמדים, ואחד
מהם התחיל להתנדנד בערך שבוע אחרי שהם הגיעו.
יותם אהב אותו במיוחד, ולכן ישב עליו
בכל פעם שיכל והתנדנד והתנדנד.
כשהיה בן שמונה, החליט יותם שיש בכיסא
יותר פוטנציאל ממה שכולם חשבו. הוא מצא באחת המגירות חבל עבה, ויחד עם הכיסא הוא
בנה נדנדה נהדרת שהשתלשלה מהפרגולה בגינה.
מיותר לציין שהחבל נקרע ויותם התרסק
אל הרצפה עם הכיסא, שנשבר לשלושה חלקים.
יותם היה בסדר, רק שבר קטן ביד, אבל
הכיסא נזרק לפח האשפה.
אחד אחרי השני נעלמו הכיסאות מהבית,
עכשיו שכיסא אחד היה חסר והסט כבר לא נראה נחמד כל כך.
כיסא אחד הוכתם בלכלוך שלא יורד, השני
חרק, השלישי נשאר בגינה כשירד גשם ואחרי שלושה ימים התחיל להסריח (אמא של יותם
חשדה שזה היה הקוטג' שנכנס לחריצי הכיסא).
כשיותם היה בן אחת עשרה הוא חזר הביתה
ברגל מבית הספר.
על יד אחד הפחים עמד הכיסא האחרון.
יותם חלף על פניו בלי להקדיש לו תשומת לב מיוחדת, והכיסא הסתער עליו בשאגת כאב
וזעם.
יותם ניסה לברוח, אבל הכיסא רדף אחריו
והפיל אותו לרצפה.
"מה עשיתי לך?" שאל יותם.
"אתה פירקת את המשפחה שלי!"
צעק הכיסא, והתפרק בבכי.
יותם התבונן בחלקי העץ השבורים
המונחים לפניו, משך בכתפיו ואסף אותם כדי לבנות ספסל קטן לגינה.
היום השבעה עשר:
קסם שכלל קלפים השתבש בצורה נוראה.
מהן ההשלכות?
**
הקהל נס על נפשו. דלתות האולם נפערו
לרווחה ומאות אנשים נהרו החוצה. ההמולה הייתה מחרישת אוזניים.
הקוסם, בהלם משתק, עמד על הבמה ובהה
באוויר. שני אנשי הפקה ניסו למשוך אותו אל מאחורי הקלעים, לחשוב מה עושים, אבל הוא
נשאר קפוא.
הוא רק ניסה לשחק קצת עם הקלפים לפני
שיחשוף את הקלף שבחר האדם מהקהל. קצת לזרוק באויר, לתפוס.
מי חשב שהקלף יחתוך את המנעול - וכל
כך בקלות - וישחרר את שלושת הנחשים הגדולים!
בניגוד לשאר הקוסמים, הוא מקפיד על
אמינות. והוא ווידא שהנחשים יהיו ארסיים ומסוכנים במידה מספקת.
ועכשיו הם זוחלים להם היכנשהו, ושלושה
אנשים שונים מהקהל עוד יושבים במקומותיהם, מעולפים.
היום השמונה עשר:
כתבי באופן חופשי על הדמות הראשונה
שלך (מהיום הראשון) הפוגשת את הדמות החדשה מהיום החמישה עשר.
**
אתמול הלכנו לטיול בירושלים ובטיול
נסענו ברכבת ואז הלכנו ברגל במין הר כזה עד לבית של סבתא וסבא.
לפני שהגענו אליהם, אחרי שסיימנו את
כל ההר אבל היינו עדיין בדרך, מישהי אחת שאלה את אמא שלי אם היא יודעת במקרה איפה
התחנת אוטובוס כי היא לא מכירה אותה והיא צריכה להכיר אותה אז אמא ואני ליווינו
אותה לתחנה ובדרך היא קנתה לי ארטיק כי היה חם.
היא אמרה שקוראים לה מור ושאלה אם
אולי היא יכולה לעזור לנו במשהו ואמא אמרה לא תודה ולכן היא קנתה לי את הארטיק.
אחר כך אמא דיברה בטלפון אז האישה
הזאת מור שאלה אותי שאלות על כיתה א. והיא הייתה מאוד נחמדה.
היום התשעה עשר:
מחקי פריט מרשימת המטרות שלך על ידי זה שתעשי
אותו בכתיבה שלך.
**
רשימת המטרות שלי, 13 דברים שאני
חייבת להגשים כי אני כל כך רוצה, כתובה לי בווצאפ תמיד. את אחת המטרות האלו (מטרה
מספר 4) כבר הגשמתי, והיא עדיין נשארת, בעיקר כי אני רוצה שוב.
אף אחת מהן אני לא יכולה להגשים רק על
ידי כתיבה (באתגר), אז אני פשוט אניח כאן את הרשימה.
1. להיות אמא
2. להתחתן
3. לטוס ללונדון
4. הופעה של קרן
5. להוציא ספר לאור
6. לעבוד עם לוגן לרמן
7. טיול של כמה חודשים בארה"ב
8. הופעה של טיילור
9. לגור בירושלים
10. להופיע על במה (לשחק, לשיר או
להקריא משהו שלי)
11. לפגוש את ליזה קושי
12. ללמוד לנגן על פסנתר
13. לראות את עלובי החיים בלונדון
היום העשרים:
תשאלי מישהו איך היה היום שלו/ה. חברי
שיר מסוג כלשהו מהתשובה שלהם.
תודה רבה לאבא שלי ❤
**
ממתקים של יום שישי:
סיר דגים, חלה עם טחינה,
במטבח עומדת אמא,
וגם אני, וגם השאר,
במין הורה מסוחרר.
היום העשרים ואחד:
השלד של הדמות הראשית שלך מנסה לברוח מהגוף
שלו/ה. תארי מה מתרחש.
**
אודיה ישבה במשרד וניסתה לשכנע את
השלד שלה שזה לא זמן טוב להיות עצמאי.
"נו, בחייך," היא רטנה.
"תן לסיים את היום."
אבל היא הרגישה את ההתנגדות מבפנים.
היא ניסתה להמשיך להקליד, לסיים את
היום כמו שצריך, לשמור על שגרה, אבל זה נהיה קשה מדי.
היא התנצלה שהיא חייבת לצאת ומיהרה
החוצה אל המכונית שלה.
לרגע היא התלבטה, אולי כבר מאוחר מדי
לנסות לנהוג. לאחר שניות אחדות של ספק היא התניעה את הרכב ויצאה מהחנייה.
"יא אללה איתו. כל כך הרבה זמן
הוא נשאר בפנים כמו שצריך. למה דווקא היום הוא חייב לנסות למצות את החיים?"
בנס היא עצרה ברמזור בדיוק כשהוא סוף
סוף הצליח.
מאושר הוא חילץ את עצמותיו האחרונות
מגופה וברח מהמכונית.
היום העשרים ושניים:
מצאי
קלישה שאת לגמרי שונאת. כתבי אותה מחדש תוך כדי שמירה על המשמעות המקורית.
**
יש הרבה מילים במילון.
היום העשרים ושלושה:
הפכי דמות ראשית קיימת לאנטגוניסט על
ידי שינוי של דבר קטן אחד לגביו. כתבי פיצ' שמוכר את הסיפור של האנטגוניסט הזה.
**
הארי פוטר, הילד שנשאר בחיים ואף גרם
למותו של הלורד וולדמורט, מתמודד עם הורים מאוכזבים מרוב הערות משמעת, ועם עשרות
בנות שרוצות להיות החברות שלו.
הוא רק רוצה לשמור על המעמד שלו כמי
שהציל את העולם, ויחד עם דראקו מאלפוי, חברו הטוב, לשלוט במסדרונות הוגוורטס.
היום העשרים וארבעה:
תרגמי את השיר (poem)
האהוב עלייך לשפה זרה בתרגום מכונה ובחזרה לעברית. עשי את זה עד שאי אפשר לזהות
אותו יותר. כתבי אותו מחדש.
השיר שבחרתי הוא העץ, מילים של לאה
גולדברג. אין דברים כאלה.
**
ראיתי עץ מעל נהר,
בחוץ סערה כבר שבוע.
היער האדיר והשקט
מיהר לסגוד לו, כה כנוע.
גם הלב גדל בסוד הזמן,
נח מאחורי שפלות הדעת,
גאוותן ומאוהב בלי מחשבה,
אתה יודע, גם התבוננות גוועת.
מרי הנכנעת כבר הסכימה,
גם העצב כבר הבשיל,
שני כמרים בכו על מתק.
רק הזמן הנע לאט,
לוחץ על פצע מדמם,
רואה את עץ השסק.
היום העשרים וחמישה:
מישהו טעה בזיהוי של אחת מהדמויות
שלך. כתבי מה התרחש לאחר מכן.
**
"ותגידי לאמא שלך שאני מחכה
למייל שלה."
"אבל המעיל שלה בארון
למעלה."
"פשוט תגידי לה, היא תבין למה
אני מתכוונת."
אז הלכתי הביתה ואמרתי לאמא שאישה אחת
רוצה את המעיל שלה ואמא דווקא לא הבינה למה התכוונתי. היא שאלה אותי מי זאת האישה
הזאת. אמרתי לה שכשחיכיתי לה ליד השער של הבית ספר בסוף היום האישה הזאת באה ושאלה
אותי אם אמא שלי זאת המנהלת של האולפנא ואמרתי לה שכן כי באמת אמא שלי הכי חשובה
באולפנא שלה אז היא אמרה לי את זה.
ואז אמא הסבירה לי שהיא לא המנהלת,
היא מורה לאנגלית, ושהבת של המנהלת זו יעל מהכיתה שלי.
ועכשיו אני ממש עצובה כי זה לא פייר
שאמא של יעל יותר חשובה מאמא שלי.
היום העשרים ושישה:
כתבי את הלוג ליין למוקומנטרי.
**
חייהם של מורי בית הספר
"חלוקים" משתנים באחת כשהמנהל הקשיש מוחלף במנהלת צעירה, שהיא במקרה גם
תלמידה לשעבר.
היום העשרים ושבעה:
ספרי את הסיפור של אדם שגר במוטל.
**
כשהיה ילד, אבא ואמא היו אורזים את
המזוודות ולוקחים אותו לאוטו בערך פעם בחודש.
הוא עוד לא הספיק להתרגל לרעשים
החדשים, לריחות השונים, הוא עוד לא לגמרי זכר איפה נמצאת המכולת, וכבר היו אבא
ואמא קמים והולכים.
הם היו נוסעים באוטו שעות, לפעמים
עולים על מטוס, לפעמים נודדים שבועות בין בתים של חברים, אבל הם אף פעם לא נשארו
במקום אחד יותר מחודש.
גם כשכבר היה בן שש עשרה ורצה לגור
במקום אחד עם אותם חברים ואותה מכולת, הם המשיכו לנסוע.
הם לא היו חייבים לעשות את זה. אף אחד
לא ניסה לתפוס אותם, היה להם מספיק כסף בשביל בית כי ההורים של אבא הורישו לו הון
ואמא עוד פירסמה סיפורים בעיתונים וספרים בחנויות, אבל אבא אמר שהם אף פעם לא מצאו
את המקום שבו הם רוצים לגור, ואמא לא דיברה על זה.
אמא פשוט שנאה כל מקום בעולם ורצתה רק
להמשיך ללכת.
אז כשהוא היה בן שבע עשרה ואמא מתה
פתאום מאיזה זיהום שלא טופל בזמן, ואבא קנה בית בעיר בה נולד, החיים נראו משונים
להחריד.
האנשים נראו לו רחוקים כל כך, המכולת
תפלה, הבית משעמם.
הוא שנא את אבא שלו שלא מכבד את זכרה
של אמא, שכל כך מהר מתמסר לבית גדול וחדש שאמא הייתה שונאת, כי הוא כל כך יציב על
הקרקע וכל כך שייך לעולם הזה.
ולכן הוא ארז מזוודות ולקח את האוטו
ונסע.
הוא נסע כמעט שנה שלימה, עוצר רק
בבתים של חברים או מול נוף יפהפה, עד שהגיע לפינה שכוחת אל, והוא ידע שמצא בדיוק
מה שאמא חיפשה.
גרו שם רק זוג זקנים ועוברי אורח, לא
הייתה מכולת. בחדר האוכל הקטן היו מדפי ספרים ישנים ופטיפון שעובד לפי מזג האוויר.
השמיכות היו עבות, הכריות היו דקות,
מדרגות העץ חרקו.
וכל אדם רחוק שהגיע, היה פתאום קרוב.
בלילות הקרים כולם ישבו יחד, והם יכלו להיות ציירים או ספורטאים או מדענים, אבל
כולם היו קרובים כל כך.
וכדור הארץ היה רחוק, ולא הפריע.
הרעשים היו אותם רעשים ובכל זאת היו אלה ציפורים שונות שהפיקו אותם, ורכבים שונים
שעצרו בצד הכביש, וסיפורים חדשים בכל יום.
ואיכשהו שם, קצת אחרי סוף העולם,
בפנייה האחרונה, איכשהו שם היה הבית.
היום העשרים ושמונה:
הדמות שלך מקבלת תליון. הסבירי את
התוכן שבתליון ואת החשיבות שלו.
**
שרשרת הכסף בעצמה שכנה במגירה של סבתא
כבר שנים, אבל התליון שכב שם הרבה יותר.
היה קשה להוציא אותו, קשה לזכור. כך
אמרה סבתא בפעם היחידה שהודיה העזה לשאול אותה עליו.
כולם ידעו שהוא שם. מגירת התכשיטים של
סבתא הייתה אטרקציה לכל אורח. אבל רק את תליון הכסף הקטן, המונח בצד המגירה, סבתא
אף פעם לא הוציאה. ואם ניסה מישהו ליטול אותו בידיו, הייתה סבתא מרחיקה ממנו את
היד הזרה.
אחרי שאמרה סבתא שקשה להוציא וקשה
לזכור, והודיה בכל זאת התחננה, נטלה סבתא את התליון והניחה אותו בידיה של הודיה.
"זאת מתנה בשבילך," היא
אמרה. "קחי את התליון הביתה. תפתחי, תראי מה יש בפנים."
כשהודיה חזרה הביתה השעה הייתה
מאוחרת, ובכל זאת היא התיישבה על הספה והתבוננה בתליון מקרוב.
הוא היה שרוט בקצותיו, אבל אי אפשר
היה לפספס את חריטת השם של סבתא מבחוץ.
הודיה ליטפה את האותיות ופתחה את
התליון. בפנים הייתה תמונה.
התמונה הייתה של אמא של סבתא, אישה
בשנות הארבעים לחייה, מטפחת לראשה וחיוך עדין מאוד לשפתיה.
הודיה זיהתה את העיניים, שמשתקפות
אליה מהמראה בכל בוקר, ואת החיוך, המחייך אליה בכל פעם שהיא רואה את סבתא.
סבתא-רבא רחל לא הגיעה לארץ. היא כבר
הייתה חולה מאוד כשסבתא עלתה לארץ עם סבא. "הלוואי והיינו נשארים איתה,"
כך אמרה פעם סבתא. "זכרונות יש בשפע, אבל רגעים אמיתיים אי אפשר ליצור כשלא
נשארים."
היום העשרים ותשעה:
חשבי על הפחד הגדול ביותר שלך. אם זה
חפץ, אדם, או מקום, גרמי לו להישמע נחמד. אם זה סוג כלשהו של חוויה, גרמי לה
להישמע כיפית.
**
יונים
הן יצור קסום. לא סתם שלום מקושר אליהן, הן מביאות איתן פלא גדול של אהבה וקבלה
ורוגע.
ההמייה שלהן שקטה אבל רוחשת, היא
מתקיימת, כולה חיה וגדלה ומביעה, אבל במין גרגור פנימי עמוק מלטף.
יש להן עיניים יודעות-כל, זריזות של
חדווה, ורגליים זעירות מתוקות.
כשהן מתקבצות על החלון שלי,
שתיים-שלוש יונים שמתגפפות אחת בשניה באהבה משפחתית, אני יכולה לראות כמה טוב יש
בפרטים הקטנים של העולם, ביונים השמחות האלו.
היום השלושים:
סיימי סיפור עם המשפט, "שום דבר
לא הרגיש אי פעם קל יותר לומר."
**
נטלי התכוננה ליום הזה בלי שום
התרגשות. כולם ציפו ממנה לספור את הימים, אבל צל אחד גדול העיב על תחושות השמחה
והגאווה שהייתה אמורה להרגיש.
אמא שלה הזהירה אותה: "הם כולם
הולכים להתאכזב. את תתני את הנאום הגדול הזה שלך והם ימחאו כפיים ואחרי שתרדי
מהבמה והם ישמעו מה את מתכוונת לעשות, הם יתאכזבו וגם יאמרו לך את זה."
מכיוון שאמא הייתה אישה חכמה וצדקה
כמעט תמיד, נטלי הקשיבה לה וחיכתה ללא שום חשק ליום הגדול.
לרגעים היא חשבה לבטל הכול, לרגעים
היא חשבה לבטל רק את התוכנית שלה ולהמשיך לעשות מה שכולם ציפו ממנה.
ביום שלישי אחרי הצהריים, עשרים וארבע
שעות לפני הזמן שלה לנאום, היא הלכה לבית אחיה להשגיח על האחיינים לשעה או שתיים.
היו לה שלושה אחיינים: נועה, מתבגרת
שסגורה בחדר כל היום, והתאומים הקטנים יונתן ויעל, שהקיפו אותה בשאלות ומשחקים
ובקשות.
כשהגיעה, משך אותה יונתן למטבח כדי
שתכין לו כוס מיץ, ויעל מייד נתלתה על גבה.
נטלי התעייפה מהר מאוד, והפעילה
לילדים סרט במחשב כדי שתוכל לשבת ולנוח, אבל קולות משונים של בכי עלו מהחדר של
נועה. נטלי התלבטה מה לעשות, ולאחר דקה או שתיים קמה ממקומה ודפקה על הדלת.
"נועה? אני יכולה להיכנס?"
היא שאלה בהיסוס.
נועה לא ענתה, ולכן נטלי פתחה את הדלת
לאט.
"היי, מה יש?" היא שאלה,
כשראתה את נועה שוכבת על המיטה ופניה כבושות בכרית וכולה רעידות של בכי.
נועה סיפרה לה על החברות שצחקו עליה
באותו יום בבית הספר.
"הן אומרות שאני מתלבשת ממש
מכוער, וזו בכלל הייתה שמלה חדשה!" היא השתנקה.
"כל הזמן אומרים לי את זה. שאני
מתלבשת מכוער. כולם צוחקים עליי. אבל אני אוהבת את הבגדים האלו!"
נטלי ליטפה את שיערה.
"מתוקה... אנשים יכולים לומר
המון דברים, את לא צריכה להקשיב להם. את צריכה להקשיב לעצמך, למה שאת אוהבת. רק את
יכולה לדעת מה הכי יפה לך."
נועה הנהנה וניגבה את הדמעות.
"אני יודעת את זה," היא
אמרה. "לכן אני ממשיכה ללבוש אותם. אלו הבגדים שלי ואני אוהבת אותם."
נטלי חיבקה אותה ולחשה לה שהיא מעריכה
אותה על היכולת להמשיך לעשות מה שהיא אוהבת.
למחרת, עמדה נטלי על הבמה ודיברה
בהתרגשות על כל הפרויקטים שהפעילה עד היום. היא פירטה, נתנה דוגמאות והציגה את
התוצאות.
כולם מחאו כפיים בהערכה, ובזמן השאלות
שאלה אותה מישהי: "עכשיו שהוכחת שהשיטה עובדת, מה את מתכוונת לעשות הלאה? מה
הפרויקט הבא שלך?"
נטלי נשמה עמוק, חייכה, ואמרה:
"אין לי פרויקט נוסף כרגע. אני מתכוונת לנסוע בעולם, לטייל, לנוח קצת מהעבודה
האינטנסיבית. אני בטוחה שמישהו אחר יתפוס את מקומי."
היא חייכה שוב, ולפתע הבינה ששום דבר
לא הרגיש אי פעם קל יותר לומר.
תגובות
הוסף רשומת תגובה