הווירוס
הרכבת הקלה עזבה את תחנת הר הרצל בשעה שתים עשרה ועשרים. לא היו אנשים
רבים בקרונות, כיאה לבוקר בעולם המתכנס אל עצמו.
ברחובות היו השלטים שתלתה העירייה בוהקים בצבעיהם העזים. ממרחק היה
ניתן לשמוע כרוז הקורא אל האנשים להיכנס הביתה. אפילו הציפורים הריחו את הסכנה
והתרחקו מהעיר.
בקרון האחרון ישבו ארבעה אנשים: זקנה שנאחזה בתיקה בנחישות, פעיל
חברתי צעיר שאחז בידו של המזהיר מפני שחיתות השלטון, איש חרדי שדיבר בטלפון
בלהיטות וילדה כבת עשר עם ספר בידה.
כשעצרה הרכבת בתחנת יפה נוף ירדה הילדה וחצתה את הכביש לכיוון בית
החולים. בקרון זעו האנשים באי נוחות.
פקח ממהר עבר ביניהם. "לא, לא אכפת לי מהכרטיס," הוא אמר.
"כולכם כאן מסיבות חיוניות?"
"הפגנה," אמר הצעיר.
"תפילה," אמר האיש וחזר אל שיחת הטלפון.
"נגמר לי הלחם," אמרה הזקנה.
"למה את צריכה לנסוע ברכבת בשביל לחם?"
"אני לא נוסעת לקנות לחם. אני נוסעת לבת שלי. הרי גם אם אני אקנה
עכשיו לחם, מתישהו הוא ייגמר. מי יקנה לי לחם כשלא יהיה אפשר לצאת בכלל?"
"הממשלה דואגת לאזרחים," אמר הפקח.
"בטח," סינן הצעיר בזלזול.
"איך קוראים לך?" שאל הפקח.
"עידו," ענה הצעיר.
"אוקי, עידו. אתה מוזמן לכעוס כמה שתרצה, אבל בסופו של דבר כולכם
פה מסיבות מיותרות לגמרי, אז אם מישהו אשם במצב הזה, זה אתם."
"יש לנו זכות לצאת מהבית," אמר עידו.
"אם כולם היו נשארים בבית כשצריך, זה היה נגמר מהר יותר."
"זה הכול מזימה של הממשלה."
"תיאוריית קונספירציה מופרכת."
"תוכיח."
"לך, תדבר עם האנשים שמתים בבתי חולים."
"נו, די, די," ביקשה הזקנה. "רבים כמו שני ילדים בני
שלוש. כל הדיבור שלכם ידביק את כולנו."
"אין מה לעשות, גברת, צריך לשכנע את הסוררים להיכנס הביתה,"
אמר הפקח וליטף את שפמו.
בתחנה בקרית משה ירדו האיש החרדי והפקח. אישה צעירה הדוחפת עגלה עם
תינוק עלתה בפנים אדומות מהחום שבחוץ.
הזקנה חייכה אל התינוק ונופפה בידה. התינוק החל לבכות.
"סליחה," מלמלה האישה הצעירה ודחפה את העגלה אל הקרון הבא.
כעבור כמה רגעים נכנס אל הקרון צעיר נוסף, וחייך בהתנצלות. "צפוף
שם," הוא הצביע על הקרון ממנו הגיע.
הזקנה הנהנה. עידו הנהן. השקט היה סמיך מאוד. בתחנה המרכזית ירד עידו
מהרכבת.
בתחנת הטורים עלתה זקנה נוספת. "שלום, תקווה," היא הנהנה אל
הזקנה הראשונה. "תסלחי לי שאני לא יושבת לידך," היא אמרה.
"אה, בטח, כמובן," אמרה תקווה. "צריך להיזהר."
כשהגיעו לשוק, יצאו כולם מן הקרון. תקווה דידתה אל הכניסה לשוק הסגור.
היא קנת כיכר לחם חמה מאחד הדוכנים ותחבה אותו לתיקה. כשיצאה בחזרה אל תחנת הרכבת
פגשה בפקח המשופם. הוא צמצם עיניו בחשדנות.
"לא אמרת שאת נוסעת לבת שלך?"
"בטח, בטח," היא אמרה. "אבל אני צריכה להביא איתי
לחם."
שניהם עלו על הרכבת הנוסעת בחזרה לכיוון הר הרצל. בתחנה המרכזית עלה
גם עידו.
"חשבתי שאתה נוסע הביתה לתל אביב," אמר הפקח ברטינה.
"אני גר בירושלים," אמר עידו.
"אז על איזו הפגנה דיברת? לא ידוע לי שום דבר על הפגנה,"
קרא הפקח בכעס.
"איך קוראים לך?" שאל עידו.
"מנחם."
"מנחם, יקירי, הנסיעה עצמה היא ההפגנה," אמר עידו בשלווה.
"אז בשביל מה השלט המטומטם?"
"אנשים צריכים לדעת שמישהו פועל בשבילם."
תקווה זעה על כיסאה בחוסר נוחות. בכיכר דניה עלה אל הקרון נער לבוש
מדי כדורגל.
"אתה חוזר מאימון?" שאל מנחם.
"לא," אמר הנער. "רק משחק עם חברים."
"אתה נורמלי?" שאג מנחם.
"אל תתייחס אליו," אמר עידו. "המדינה הזאת הפוכה על כל
הראש."
למזלו עצרה הרכבת ביפה נוף והפקח היה מוכרח לרדת.
בתחנה האחרונה ירדו כולם. הנער רץ לכיוון בית וגן ועידו טייל בנחת
לאותו כיוון.
"אתה, מה שמך, עידו," קראה אחריו תקווה.
עידו הסתובב והלך לכיוונה.
"תשמע, אני בעצמי לא שומרת כל כך על ההנחיות, נסעתי רק כדי להביא
לחם טרי. אני יודעת שהווירוס כאן אבל אני רוצה לחיות טוב לפני ש... נו, לפני שאני
אמות. אבל אתה צעיר, אתה תישאר כאן עוד הרבה זמן, אז תסבול קצת עד שזה ייגמר, כדי
שזה סוף סוף ייגמר."
"את לא מבינה," אמר עידו. "הוא לא באמת כאן, הווירוס.
הממשלה פשוט מנסה להשתלט על כולנו."
"אתה באמת מאמין בזה?" שאלה תקווה בפנים נדהמות.
"ברור," ענה לה עידו. "אני לא סתם מטומטם שיוצא בשביל
הכיף."
השתררה שתיקה.
"סליחה," אמר עידו לאחר רגע. "לא התכוונתי שזה יישמע
ככה."
"זה בסדר," ביטלה תקווה. "אולי אתה צודק."
היא חצתה את הכביש ונכנסה אל אחד הבניינים בכניסה לשכונה. עידו עמד
בתחנת האוטובוס. כעבור כמה דקות הגיע קו 39, ריק לחלוטין, ועידו נכנס והתיישב
מאחור.
בתחנה הבאה עלתה ילדה כבת עשר. בתחנה האחרונה בבית וגן היא ירדה
מהאוטובוס ורצה הביתה.
עידו ירד בשכונת משה שרת וחצה את הרחוב הריק.
ירושלים הייתה שקטה מאי פעם, אפילו הציפורים לא צייצו. באחת המרפסות
ישבה זקנה ונאנחה. "רק שייגמר," היא מלמלה לעצמה.
עידו חזר אל הבית הריק. הוא הניח את השלט בפינה והתיישב על הספה
בעייפות. הרחוב השקט הפריע לו מאוד.
עוד מעט פסח. ממש בעוד כמה ימים. ארגזי מצות רבים עשו את דרכם לכל
הבתים בירושלים. בשוק נמכרו כיכרות הלחם האחרונים.
בבתים טרחו כולם על הניקיון. גם הרחובות התרוקנו מחמץ, נשמו עמוק, והתכוננו לעונה חדשה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה