הריח של המעלית

 במעלית תמיד היה ניחוח נעים כלשהו. לא היה אפשר להחליט איזה ריח בדיוק, מפני שכל אחד מהדיירים הריח משהו שונה, אבל האוויר היה מבושם בכל שעות היממה.

אלון, שגר בקומה החמישית, אהב לבקש מאורחיו שינסו לזהות את הריח. כשאחיו דקל הגיע לסוף שבוע, הוא אמר שהמעלית מריחה כמו יין, וכשאחותו ערבה ביקרה, היא טענה שמישהו פתח שם חבילת מגבונים.

אלון צחק לשניהם ולכל אחד אחר שניסה לזהות את הריח, ואמר שזה בלתי אפשרי. שכולם טועים, מפני שזה לא ריח מסוים. הוא תמיד משתנה.

בקומה השלישית גרה גברת מגידיש, שבכל פעם הייתה מריחה דבר כלשהו שלא היה בסל שלה, ובכל פעם אלון היה צוחק לה. פעם היא טענה שלמעלית יש ריח של פטרוזיליה. היא נקשה על דלתו של אלון לאחר שחזרה מהשוק, בידה צרור של כוסברה, ואמרה: "תראה, הייתה שם כוסברה והריח הוא עדיין ריח של פטרוזיליה."

אלון צחק, לקח את הכוסברה, ועזר לגברת מגידיש עם הסלים בדרך חזרה אל הקומה השלישית.

בקומה הראשונה גרה משפחה עם שלושה ילדים שלא טרחו לחכות למעלית, אלא רצו במדרגות בקול רעש גדול, אבל מדי פעם היו נכנסים למעלית רק כדי לבדוק את הריח ולדווח לאלון מה השתנה.

אורי הריח ריחות מגוונים: לפעמים היה הריח ריח של תינוקות, לפעמים של סוכרייה בטעם תות, לפעמים של תפוז. יובל טען שבמעלית יש ריח קבוע של שוקולד, אבל בכל פעם שוקולד שונה. פעם הסכימו שניהם, גם אורי וגם יובל, שהמעלית מריחה כמו שוקולד בטעם תפוז.

גם אליהם היה אלון צוחק ואומר שאי אפשר לומר מה בדיוק הריח של המעלית.

כשהגיעו יום אחד שכנים חדשים, זוג צעיר ונחמד, מיהרה גברת מגידיש לנקוש על דלתם עם עוגה ולשאול בלהיטות מה היה הריח במעלית.

הם הביטו בה משתאים. האיש ענה: "ריח של ורדים, מה זאת אומרת?"

אבל האישה אמרה מיד אחריו: "מה פתאום, זה היה ריח של אקליפטוס."

"לא, לא, אני אומר לך, זה היה בדיוק בריח של הבושם של אמא שלי, היא תמיד מתגאה בו," אמר האיש העונה לשם יאיר.

"אני אומרת לך, אני מיד הרחתי את האקליפטוסים שהיו ליד הבית של סבא שלי," אמרה אשתו, ענת.

גברת מגידיש מיהרה להרגיע את הרוחות ולומר שכל אחד מריח משהו אחר, ושהריחות משתנים, ואם הם רוצים לדבר על זה יותר, הם צריכים ללכת לבקר את אלון מהקומה החמישית.

אלון קיבל את פניהם בהתלהבות וטען שעל פי התיאוריה שלו, ייתכן שבבניין שלהם גר שד או קוסם. הם כולם צחקו, אבל יאיר הרצין ואמר ששווה לבדוק את זה. כלומר, הוא לא מאמין בשדים ובמכשפות, אבל אולי לאחד הדיירים יש הסבר.

הם החליטו לצאת למסע תשאול, ומיהרו אל המעלית.

"מה אתם מריחים עכשיו?" שאל אלון.

"ורדים," ענה יאיר.

"אקליפטוס," ענתה ענת.

"הממ, מעניין. זה לא מה שהרחתם בבוקר?" שאל אלון בתמיהה.

"זה בדיוק מה שהרחנו בבוקר," ענתה ענת.

אלון רחרח את האוויר. "יש כאן ריח של ספר חדש..." הוא אמר בתדהמה. "זה בדיוק הריח שהיה במעלית כשחזרתי הביתה מהעבודה!"

המעלית מיהרה אל הקומה השמינית והאחרונה בזמן שיאיר וענת החליפו מבטים תוהים.

"אתם לא מבינים, אף פעם אין במעלית את אותו הריח... אני בדקתי את זה," אמר אלון.

הם נקשו על הדלתות השונות בקומה האחרונה, אך אף אחד לא ידע להסביר את תעלומת הריחות.

כשנכנסו למעלית כדי לרדת אל הקומה השביעית, הריחות נשארו אותם ריחות. יאיר וענת נראו משועשעים, אבל אלון היה מבולבל.

כשעצרה המעלית הם פגשו בגברת מגידיש היוצאת מאחת הדירות. היא ביקרה אצל משפחת רוזן, וכששמעה שאלון, יאיר וענת מנסים להבין מה קרה למעלית (גם היא שמה לב שריח הנענע דבק במעלית מאז הבוקר), מיד הצטרפה אליהם.

גם בקומה השביעית לא נמצאו התשובות, וכשהגיעו לקומה השישית הצטרפו אליהם אורי ויובל, ואמרו בהתלהבות ששניהם מריחים כבר שעות רק שוקולד מריר.

הם עברו בכל הקומות עד שהגיעו לקומה הראשונה, בה גרו יאיר וענת וגם המשפחה של אורי ויובל. בדירה הנוספת לא היו הסברים, והם עמדו אובדי עצות.

לפתע קרא אורי בקול: "אני יודע מה קרה! מי שאחראי על הריח של המעלית גר בדירה של יאיר וענת, ועכשיו שהוא עזב, המעלית נתקעה עם הריחות האחרונים שהוא השאיר!"

"נכון!" קרא אלון. "נהדר, אורי! עכשיו צריך למצוא מי גר כאן קודם... גברת מגידיש, אולי את יודעת?"

גברת מגידיש לא ידעה, וכך גם שאר הנוכחים.

ענת התקשרה לבעל הדירה שטען שהדייר הקודם נסע לאיטליה בשבוע שעבר. יובל הציע שייסעו כולם לאיטליה באוטובוס, אבל גברת מגידיש דחתה את הרעיון.

לאט לאט כולם הלכו הביתה. גברת מגידיש התעייפה, יאיר וענת רצו להתחיל לפרוק את הארגזים, אורי ויובל רצו הביתה כדי לאכול ארוחת ערב ואלון הלך לספרייה.

למחרת החליט אורי להכין ארוחת ערב איטלקית שכללה פיצה, פסטה ולזניה. אימא שלו ויתרה על הלזניה והוסיפה סלט יווני למרות מחאותיו. אלון הצטרף אליהם ויחד איתם ניסה לחשוב מה אפשר לעשות. הריחות לא השתנו כבר יום וחצי, וכבר נהיה קשה להצליח להריח אותם. זה לא שהם נעלמו, הריחות, פשוט היה קשה יותר להבחין בהם.

בסוף הציעה אימא של אורי ויובל שיניחו לעניין. אלון נטה להסכים איתה, הוא אמר שזו הייתה הרפתקה נהדרת ואין ספק שכולם יתגעגעו לריחות המיוחדים, אבל מה שנגמר, נגמר, וזהו. אין מה לעשות בנוגע לזה.

אורי ויובל לא הסכימו לפתרון הזה. הם הודיעו שמהיום הם האחראים על הריחות של המעלית. הם יאספו בשמים ובכל יום ירססו את המעלית. הם אפילו יקנו שוקולד בדמי הכיס שלהם ויאכלו אותו רק במעלית. אימא שלהם הסכימה לתרום כמה לימונים.

אלון הסתכל עליהם בחיוך ואז התחיל לצחוק. הוא צחק וצחק, אבל בסוף אמר שזה רעיון נפלא.

ואכן, מאותו יום והלאה דאגו אורי ויובל שהנסיעה במעלית תמשיך להיות מעניינת. הם פיזרו בושם בכל יום, ולאחר כמה חודשים גם החלו לתלות פתקים עם בדיחות. גם שכנים אחרים הצטרפו למאמצים ותלו תמונות, ואפילו השאירו סוכריות מדי פעם.

כשדקל וערבה הגיעו לדירה של אלון כדי לחגוג לו יום הולדת, הם אמרו שבמעלית יש ריח חזק מאוד של אושר: ורדים וסוכריות ותמונות והמון אנשים שצוחקים בכל יום.