העיתון

 היה זה ערב רגיל. מזג האוויר היה נעים, המוכר בחנות הסדקית נעל את הדלת הקדמית בשעה שבע וחצי בדיוק, הכלב בחצר הסמוכה לספסל עליו ישב הזקן נבח כהרגלו. עוברי אורח מעטים חלפו על פניו בשעה האחרונה, ובחלון הפתוח בבניין שמעבר לרחוב עמדה האישה ועישנה סיגריה.

הזקן, לבוש חליפה ישנה ודהויה וחבוש כובע קסקט, נד בראשו אל בעל החנות שיצא מהדלת האחורית. בדרך כלל היה הזקן מחכה דקות אחדות לאחר שהלך כדי לעזוב בעצמו, אך באותו ערב הוא נשאר לשבת כפוף מעט על ספסל העץ. הכלב הפסיק לנבוח והרחוב נראה ריק מאוד לפתע.

הזקן הרים עיתון ישן שנח על הספסל לצדו. הוא היה צהוב ומתפורר והתאריך על עמוד השער הראה שחלפו ימים רבים מאז שראה אור. הוא לא היה מונח כאן אתמול, והזקן תהה מי השאיר אותו על הספסל שלו. הוא רפרף בו מעט, אך לא מצא ולו כתבה אחת, משפט אחד, שיעניינו אותו. כל המילים נראו תפלות מאוד ויבשות מאוד. ולו הרי נמאס מדברים תפלים ויבשים.

חתול רחוב שעבר לידו משך את תשומת ליבו. הוא טיפס על הספסל והזקן ליטף אותו.

הוא לחש: "קר לך? אתה רעב?"

החתול לא ענה ולכן הזקן המשיך ללטף. אבל היצור החמים קפץ מהר מאוד מהספסל והמשיך בדרכו.

האישה בחלון צעקה משהו אל מישהו בתוך הבית. היא נשענה קצת החוצה והביטה אל קצה הרחוב. לא היה שם איש, כמובן. הזקן הניח את העיתון וספר, שוב, את תיבות הדואר. האישה סגרה את החלון.

הגיע הזמן לקום וללכת הביתה אבל רגליו של הזקן לא שמעו לו. הוא המשיך לשבת על הספסל ולבהות במדרכה. הוא הרגיש מיותר מאי פעם, אבל לא הרשה לעצמו לחשוב את זה ממש. הוא הביט בשמיים וחיכה שיקרה משהו. לא הייתה לו סיבה להאמין שיתרחש דבר כלשהו, אבל הוא בכל זאת המתין. אולי הוא ידע למה הוא מחכה, ואולי לא.

בשעה שמונה בערך דלת הבניין נפתחה ואיש לבוש בחליפה חדשה ומבריקה יצא לרחוב. הוא נראה מעט קצר רוח, אך לא מרוגז. הזקן חשב שהוא בטח ממהר לפגישה חשובה במסעדה יוקרתית. האיש השאיר את הדלת פתוחה וחיכה. כמה רגעים לאחר מכן יצאה האישה, לבושה בשמלה שחורה, חגיגית משהו. הם התחילו ללכת במורד הרחוב, והזקן קם.

הוא הלך אחריהם, שומר על מרחק, כדי שלא ישימו לב. הם הלכו שלובי זרוע ומצחקקים. לרגע הוא חשב שזה מגוחך, מבוגרים מתנהגים כמו צעירים, אבל הוא אמר לעצמו להפסיק לחשוב את זה. לא כולם חייבים לחיות כמוך, הוא חשב. יש אנשים שיודעים איך להישאר מאושרים.

הם נכנסו אל בניין התיאטרון והזקן התלבט מה לעשות. הוא רצה לחזור הביתה, אבל בשום אופן הוא לא רצה לחזור הביתה. גם אם הוא ידליק את האור במטבח ארוחת הערב תהיה מדכדכת מאוד. הוא קנה כרטיס להצגה ונכנס אל האולם. הוא מצא את עצמו יושב במרחק כמה כיסאות ימינה מהאיש והאישה. השמלה שלה נצנצה מעט בחושך, וכך גם השעון על פרק כף ידו של האיש, שהציץ בו תכופות.

כשההצגה החלה הזקן חשב שכל זה תפל מאוד והשיחה שניהלו השחקנים יבשה להחריד. אבל האישה לא הפסיקה לצחוק וגם האיש חייך חיוכים רחבים. הוא החזיר מבטו אל הבמה והכריח את עצמו להקשיב. הוא לא הבין מה מצחיק כל כך, אבל התפאורה החלה למצוא חן בעיניו.

בהפסקה הוא יצא החוצה אל המסדרון. האיש והאישה יצאו למרפסת קטנה. הוא עמד נבוך מול דלתות האולם ולא ידע מה הוא אמור לעשות. לפתע נפתחה דלת הזכוכית דרכה עברו האיש והאישה דקות אחדות לפני כן.

האישה אמרה: "אני חושבת שאני מכירה אותך."

הזקן חייך חיוך מתנצל. לפחות זה מה שהוא חשב שהוא עושה.

האישה המשיכה: "אתה יושב ברחוב שלנו כל ערב, נכון?"

הזקן הנהן. הוא חשב שהוא נראה נורא ולכן הוסיף בקול מעט רם מדי: "נכון."

האישה חייכה אליו חיוך ידידותי אבל הוא לא ידע מה לעשות עם זה אז הוא שתק. האיש שאל אותו אם הוא נהנה מההצגה והזקן ענה שכן. הם ציפו להרחבה אז הוא אמר: "השחקנים דיברו קצת יותר מדי, אבל התפאורה הייתה משהו."

"זה בדיוק מה שאני אמרתי," צחק האיש. "אבל היא לא חושבת ככה."

"אתם שניכם בטח לא מבינים בתיאטרון," היא אמרה ולחצה את זרועו של האיש. "התפאורה נחמדה, כמובן, אבל ברור לי שאתם לא מקשיבים כמו שצריך."

הזקן חייך מעט והתחיל לקוות שההפסקה תיגמר. ארוחת הערב נראתה לו פתאום כמו הדבר הנעים ביותר בעולם. אבל האיש אמר: "את תמיד חושבת שאני מפספס משהו בכל ההצגות ההן. חמש עשרה שנים של הצגות ואני עדיין לא מבין כלום, לא ככה?"

"ככה בדיוק," היא ענתה בחיוך רחב, והיה אפשר לראות שהם אוהבים אחד את השנייה מאוד.

כשההצגה נגמרה הם חיכו לזקן במסדרון.

"נשמח מאוד לראות אותך גם בשבוע הבא, אנחנו מגיעים לכאן בכל יום רביעי," אמר האיש, והאישה הנהנה בחיוך.

הזקן הנהן בחזרה והכריח את עצמו לומר: "תודה. אני מקווה שאוכל להגיע."

אחר כך הוא חשב שזה היה דבר טיפשי מאוד לומר, אבל הכריח את עצמו להפסיק לחשוב את זה ולהמשיך לחפש בעיתון שבמטבח ביקורת תיאטרון.

למחרת הזקן ישב על הספסל כהרגלו. האישה לא עמדה בחלון וזה היה לו מוזר, אבל היא יצאה מהבניין בערך כשהמוכר בחנות הסדקית נעל את הדלת. היא התיישבה על הספסל לצד הזקן ושאלה אם מפריע לו שהיא תעשן. הזקן אמר שלא.

היא הדליקה סיגריה וסיפרה לו שהנכד הגדול שלהם הגיע כדי להיות איתם בסוף השבוע. הוא מוכשר מאוד וחכם מאוד והוא לא אוהב תיאטרון.

הזקן לא ידע מה לומר אבל רצה מאוד לומר משהו ולכן שאל בן כמה הוא.

"הוא בן ארבע עשרה אבל מתנהג כמו בן שלושים וארבע," היא ענתה, והזקן אמר שזה גיל צעיר מדי בשביל להבין תיאטרון.

היא הסתכלה עליו ואמרה שגם הוא ממרום גילו לא כל כך מבין אותו.

הוא הנהן וחשב שאולי הוא היה אמור לשתוק, אבל היא אמרה: "אולי יש בזה משהו. ההצגה אתמול הייתה נחמדה מאוד, ולא יותר. אולי אני רק מנסה ליהנות בכוח."

הזקן חשב לעצמו שכולם מנסים ליהנות בכוח, כל אחד עושה את זה אחרת. אבל הוא לא אמר את זה, למרות שרצה.

האיש הצטרף אליהם כמה דקות לאחר מכן. הוא אמר שהנכד משגע אותו עם עובדות על דינוזאורים ומאובנים. הם ישבו שלושתם בשקט. הזקן בהה במדרכה, האיש בהה בחלונות הבניין, האישה הרימה את העיתון והחלה לקרוא בו.

בלי לשים לב הזקן אמר פתאום: "אני חושב שאני יודע לאיזו הצגה כדאי לנו ללכת בשבוע הבא. קראתי עליה בעיתון, ואני חושב שכדאי מאוד לשים לב למה שיש לעיתון לומר."

והאיש והאישה הביטו בו מיד בציפייה.