ימי שלישי אחת לשבועיים

חדר האורחים של לאה תמיד היה מסודר ונקי, אבל בימי שלישי אחת לשבועיים היא טרחה עליו במיוחד. לאה הייתה טופחת על הכריות התפוחות ממילא, מיישרת את הווילונות, מעבירה סמרטוט נוסף על משענות הכיסאות. 

כשהיו הבנים חוזרים מבית הספר בשעה שלוש, היו צוחקים שניהם שלא ידעו כי הבית המבריק יכול להיות מצוחצח עוד יותר.

אבל ימי שלישי אחת לשבועיים היו מיוחדים עבור לאה. בכל יום אחר הייתה טורחת על התקנת ארוחות ותיקון בגדים, עריכת קניות והערכת מצב הלימודים של הבנים, ושאר מעשים יומיומיים של בית. 

רק בימי שלישי בהם נערכו מפגשי הקריאה עם חברותיה הייתה לאה מבלה מול הראי בחדר בהתקנת תסרוקת ועריכת הבגדים לפניה כדי שתוכל לבחור בתלבושת המתאימה ביותר.

באחת עשרה וחצי בבוקר כבר הייתה לאה עומדת במטבח, מוודאת שצלחת העוגיות מונחת על המגש ומציצה מהחלון אל הרחוב בתנועה עצבנית.

בעשרה לשתים עשרה ההצצות נעשו תכופות יותר. כבר שלוש שנים נערכים מפגשי הקריאה בחדר האורחים שלה, ועדיין חשה לאה צורך גדול לרצות את חברותיה.

גידי בעלה טוען בזעף שהיא לא עצבנית ככה כשהיא פוגשת את רוזה בחנות הבגדים שלה, וגם לא כשליאורה קוראת לה לעזור עם התינוק. רק עפרה גורמת לה להימתח כמו חוט בין שן לדלת. וכשעפרה נטרקת בהתפארות המתרברבת שלה, נקרע החוט ולאה כואבת גם את השן.

בשתים עשרה בדיוק הגיעה רוזה. ימי שלישי הם הימים בהם היא לא פותחת את החנות אלא מתפנקת בשינה עד שעה מאוחרת, אבל לאחר שהתעוררה היא לא יכולה להמתין עד שתצא אל האוויר הצח, ומזדרזת אל ביתה של לאה. חברותיה טוענות שזו הדייקנות האירופאית שנשארה לה מהוריה, אבל היא ממהרת לבטל את דבריהן ולומר שהיא בסך הכול רוצה לצאת מהדירה הקטנה שלה.

לאה נהגה להוביל את רוזה אל השולחן ולאחר מכן להניח מולה את צלחת העוגיות ואת כוסות המים הקרים בטקסיות חגיגית שלא הייתה נחוצה לאף אחת מהן. רוזה הייתה מפטפטת לכל אורך הטקס על הרכילויות האחרונות שקראה בעיתון ולאה הייתה מיישרת את הכוסות על השולחן, שייראו מונחות באופן טבעי ויפה. רק לאחר מכן הייתה מתיישבת לנוח על כיסא.

ליאורה הגיעה כמה דקות לאחר מכן, נושאת בידה את התינוק. כולה התנצלויות על האיחור, מסרה ליאורה את הפעוט הרדום אל לאה שהשכיבה אותו בחדר הבנים. לאה נהנתה לכסות אותו בשמיכה וללטף בעדינות את לחיו, מתגעגעת לימים שהיו בניה שלה קטנים כל כך.

אחרונה הגיעה עפרה. עם תיקה המהודר ונעלי העקב היא תמיד נראתה מוקפדת עד לקווצת השיער האחרונה. לאה מיהרה אליה, נטלה ממנה את תיקה ונשקה לה בזריזות על לחיה.

עפרה ולאה היו חברות טובות עוד בימי בית הספר. שתיהן גידלו את ילדיהן יחד, באותה השכונה, וחלקו את אותן חוויות. אך לאחר שהחלו בנותיה של עפרה ללמוד בבית הספר התיכון, החלה היא לעבוד כמזכירה במשרד.

הן נפגשו לפחות שלוש פעמים בשבוע ודיברו בטלפון בכל יום והיו חברות טובות למופת. עפרה סיפרה ללאה את כל סודותיה ולאה הייתה יכולה לסמוך על עפרה שתסייע לה בעת צרה, גדולה ככל שתהיה.

באותו יום שלישי הגיעה עפרה בשעה שתים עשרה עשרים ושבע, אך אף התנצלות לא הושמעה. כולן סלחו לה מבלי לכעוס מלכתחילה, הרי עפרה היא היחידה מביניהן שעבדה היום. 

עפרה התיישבה על הכיסא באנחה ארוכה ולגמה מכוס המים. לאה התיישבה גם היא לאחר שתלתה את תיקה של עפרה בפרוזדור, ומצאה את עפרה בשיאו של סיפור מרתק מהמשרד. כשנגמר הסיפור, מיהרה רוזה להציע שתקרא את החלק האהוב עליה מהספר שבחרו לפגישה הזו.

מחצית השעה הראשונה חלפה כרגיל. כל אחת הקריאה כמה פסקאות והן דנו בנושא שנראה להן חשוב מאוד.

כשהחל תינוקה של ליאורה לבכות היא חשה אליו ועפרה ניצלה את ההזדמנות כדי לומר בשקט: "ליאורה המסכנה כבר לעולם לא תחזור לעבוד."

"עברו רק שמונה חודשים מאז שנולד התינוק," אמרה רוזה בתמיהה.

"נו, נו, היא אמרה כל הזמן שברגע שישוב אליה כוחה, היא תשוב ללמד. בינתיים היא רק יושבת," ענתה עפרה נחרצות.

לאה היסתה אותה וקמה כדי לעזור לליאורה עם התינוק הצווח. ליאורה מיהרה למחות דמעה כשנכנסה לאה אל החדר. בידיים המיומנות נרגע התינוק ולאחר כמה רגעים נרדם שוב.

יחד חזרו השתיים אל חדר האורחים ולאה נטלה את הצלחת כדי למלא אותה שוב בעוגיות. עפרה קמה מכיסאה כדי לעזור לה.

במטבח לחשה לאה: "הקירות דקים מאוד, עפרה," ועפרה לחשה בחזרה שהאמת צריכה להיאמר.

לאה נשמה עמוק בעודה ממלאת את הקנקן במים מהברז. עפרה פתחה את המקרר וחיפשה קנקן או בקבוק של מים קרים.

"חם מאוד בחוץ," היא אמרה משלא מצאה את שחיפשה. 

"אם אתן רוצות, אפשר לסגור את הוילונות," הציעה לאה.

"לא, לא," מיהרה חברתה הנדיבה לסרב. "אל תטרחי כל כך בשבילנו, יקירתי. בואי נחזור לשולחן."

דממה מתוחה השתררה בחדר. לאה חששה על השן. היא ידעה מהם חובותיה כמארחת, ולכן החלה לדבר על הנושא החביב על כולן - בגדים.

רוזה סיפרה על ארגזים של בגדים נהדרים שהגיעו לחנות בשבוע שעבר, ליאורה שיתפה בהתלבטות לגבי סוג השמלה שעליה לקנות לחתונתה של אחותה הצעירה, עפרה צחקה על קוד הלבוש במשרד אבל הודתה שהיא נהנית מאוד להרגיש ייצוגית.

לאחר כמה דקות ביקשה עפרה מרוזה שתרשום לה מתכון לעוגה שרצתה להכין. רוזה החלה לכתוב אך עפרה נטלה ממנה את הפתק בטענה שכתב ידה אינו מובן. התינוק של ליאורה החל לבכות שוב אך נרגע מיד לאחר מכן.

לאה חשה חסרת כוחות. היא הרגישה כאילו עצרה את נשימתה ליותר מדי זמן ועכשיו עליה לשאוף ולנשוף ביתר שימת לב.

הן חזרו לשוחח על הספר, אבל באחת ורבע נשמע קול בכי מחדר השינה וליאורה שוב מיהרה לקום.

"אני לא יודעת מה לעשות איתו," היא אמרה בחיוך מתנצל. "מחוץ להית הוא פשוט לא מסכים להיות רגוע."

לאה הציעה שתניח לו להישאר ער ולשחק על השטיח. עפרה מיהרה להציע שיחזרו הביתה כדי שיוכל לישון בנחת.

"הוא נח מספיק, עפרה. מוטב לו שיהיה כאן איתנו וישחק באחד הצעצועים של הבנים," אמרה לאה בחדות.

"באמת, הגיע הזמן שתזרקי אותם. הילדים שלך גדולים מספיק. ואני חושבת שכדאי שהתינוק יישן במיטה שלו."

"גם אני גידלתי ילדים, לא רק את ברוכת כישרונות," סיננה לאה, והוסיפה: "עבודה במשרד לא הופכת אותך למומחית לכל דבר."

עפרה נשענה לאחור בתמיהה. "באמת, לאה, לא ידעתי שככה את מרגישה. כל כך הרבה טינה... חשבתי שאת בחרת להישאר בבית ולנקות כל היום."

"אני עושה בדיוק מה שאני רוצה לעשות, אין לזה שום קשר לעניין."

"די, בנות," ניסתה רוזה להתערב. "ליאורה תחליט בעצמה מה לעשות עם התינוק."

עפרה נעצה בה מבט חודר אך לא אמרה מילה. לאה פיזרה בעצבנות פירורים שהיו על השולחן. ליאורה ניסתה להרדים את התינוק, ללא הצלחה.

"ובכן, יקירה," אמרה עפרה לבסוף. "את מתיישבת בחזרה או נשארת לעמוד?"

"אני חוזרת הביתה," אמרה ליאורה בקוצר רוח, שהופנה אל עפרה במשיכת כתפיים חזקה. 

"כמובן, מה שטוב לתינוק," עודדה אותה עפרה בקול מנחם.

"את..." החלה ליאורה לומר, אך עצרה בעצמה והחלה ללכת לכיוון הדלת.

לאה קמה אחריה וליטפה את כתפה בעדינות לפני שיצאה. "אל תשימי לב אליה, היא פשוט עייפה אחרי העבודה."

"אני ישנתי פחות ממנה הלילה. היא עבדה בסך הכול ארבע שעות היום, ואני כבר משש בבוקר מכבסת."

לאה שתקה. ליאורה יצאה במנוד ראש. הדלת נסגרה.

לאה חזרה אל חדר האורחים בתחושה שהחוטים כולם נקרעו. השן לה חששה קודם לכן כאבה עכשיו מאוד, אבל היה בכאב הזה מין זעם מפעפע שהרגיש מוכר מאוד.

"ובכן, עפרה, אני חושבת שתם הדיון. היה נעים מאוד לארח אתכן, נתראה בעוד שבועיים," אמרה לאה בטון קר בלי להביט בחברתה.

רוזה נשכה שפתיים בעצב. לאחר מכן אמרה: "תשמעו, בנות, אני חושבת שאולי נארגן לליאורה מתנת-מנוחה. כדי שתראה כמה אנחנו מעריכות אותה ויודעות שהיא מתאמצת. ספר קליל יהיה נחמד, וסבון ריחני, כמובן. אולי כמה פירות. יש לה מרפסת נהדרת, חבל שלא תשתמש בה באחד מהימים הנעימים הקרובים."

"אני לא מבינה למה צריך מתנה לכבוד גידול ילדים, אין בזה שום דבר מיוחד," אמרה עפרה.

"את שמחת מאוד לקבל מתנה כשהתחלת לעבוד במשרד," אמרה לאה.

"לא ביקשתי אותה מכן."

"בסדר, המתנה תהיה רק משתינו," נכנעה רוזה. "אני אלך לקנות אותה עכשיו."

לאה ליוותה את רוזה אל הדלת וחיבקה אותה לפני שיצאה. כשחזרה אל חדר האורחים היו הכוסות והצלחת על מגש. עפרה עמדה עם תיקה במרכז החדר והביטה בלאה במבט שליו.

"לפעמים אני לא מבינה אותך, יקירתי. אולי תקפצי אליי לכוס תה הערב, כדי שנוכל לשוחח כמו שצריך?" היא הציעה.

לאה התבוננה בה שניות אחדות, והחליטה לא לקשור את החוט הזה. לא הפעם.

"אני לא יודעת, עפרה, אני צריכה לחשוב על זה. נתראה בעוד שבועיים," היא אמרה בעודה מלווה את עפרה אל הדלת.

וכשהייתה לבדה סוף סוף, הרגישה לאה משוחררת מכל חוט הקושר אותה אל דלתות נטרקות.